ואז... באה קורי
איך באמת סופרים גלים?
לפי מספר המאומתים, החולים בפועל, החולים קשה, או חלילה הנפטרים?
או אולי לפי עוצמת הפאניקה, שבוחרים נבחרינו להתיז נתזיה לכל עבר? תעלומה.
חיבתה העמוקה של הגברת המכותרת, על שלוחותיה ושלל הסתעפויותיה, נתונה לנו והיא החליטה להתנחל. הימים היו ימי פרוץ הגל הרביעי, או אולי זה היה הרביעי וחצי כשפניתי (שוב) אל חבריי הבלוגרים לצורך רשומה משותפת. ביקשתי לדעת מה קורה כשהמצב משבש את מערכת ההזנה של הבלוג. זה לא כל כך נעים לראות בלוג רעב.
"אני מבקשת שתספרו לי על מערכת היחסים שהתחלתם לנהל עם הבלוג שלכם,
אחרי שבן גוריון החליט, חד צדדית, לנתק את הקשר"
למה שת"פ?
שיתופי פעולה הם מרכיבים מרכזיים ביצירתיות.
כתיבה עם משתפי פעולה שונים ולעתים עבור קהלים שונים (גיל, תחום ענין) מחייבת אותנו לתקשר את הכתיבה שלנו בצורה יעילה יותר (ע"ע 200 מילים).
העניין והמידע גדלים, כאשר כותבים בעלי ענין בתחומים דומים ו/או שונים משתפים פעולה בפרויקט בעל עניין חופף.
החפיפה מעצימה את הבסיס המשותף, מכסה תחום גדול יותר של הידע או התחושות האפשריות כתגובה לשאלה ספציפית, ומאפשר הן לכותבים והן לקוראים תחושת חיבור לקהילה.
שיתופי הפעולה, מעבר לאינטראקציה האנושית הישירה, שכידוע לכולנו בזמן מן הזמנים נגזלה מאתנו, מעניקים לכותבים, ולא פחות חשוב מכך לקוראים, זוויות חדשות ולגיטימציה לתחושות.
באמצעות ההתבוננות מן הצד על האחר, הם תומכים ביצירתיות של אנשים במשברים גדולים או קטנים, ונותנים תוקף לתחושות רווחות.
שיתופי פעולה תורמים להעצמה האישית ומעודדים כל אחד להיות האדם האחד והמיוחד שהוא, בלי לוותר על תחושת השייכות לקהילה, אלא מחזק אותה.
איפה פגשתי את קורי ואיך הראיתי לה מה זה
בהלה
עד בואה של קורי, לרובינו מגפה הייתה שם נרדף ל"פעם אחת היה היה…" לא משהו מוכר וידוע. בניגוד למוסדות השלטון, שאמורים היו לדעת איך להתכונן לקראת אירוע שכזה, הרי שברמה האישית, כפרטים, לא ידענו איך להתכונן לקראת אחת שכזו. לא ידענו (ועדין לא) לצפות את הגחתה לעולמנו. קראנו על מגפות בספרים, או צפינו בסרטי אימה אילו ואחרים, אך כשיצאנו מבית הקולנוע, או סיימנו את קריאת הספר, השארנו את האפוקליפסה מאחורינו. לא נגועים ולא פגועים.
באופן טבעי, בהלה מהלא מוכר והלא ידוע משאירה אותנו מבולבלים.
איך נתפקד בתוך הבלבול הזה, וכמה זמן ייקח לכל אחד למצוא שביל ולו גם צר, בחזרה אל תוך מה שאנחנו נהגנו להתייחס אליו כאל השגרה המוכרת?
שביל הבריחה
אילנה בר בעלת הבלוג יצאתי מביתי למסעותי
הקורונה ואני לא חברות טובות. מודה שכשהגיעה נבהלתי ממנה. מה הפלא, הפחידו אותנו, צמצמו לנו את המרחב וציוו עלינו להסתגר בבתים.
זו גזירה שהיה לי קשה מאוד לעמוד בה, גם אם הבנתי את הרציונל מאחוריה. בין סגר מס. 2 לסגר מספר מי סופר כמה קיבלתי החלטה ספונטנית לצאת למסע נדודים, להעמיס על המכונית מים, אוכל, אוהל, מזרון שטח ולהתגלגל בדרכים. להיבלע בטבע, במרחבי המדבר הפתוחים. החלפתי את הצייתנות העיוורת לנהלים הנוקשים בהקשבה לקול הפנימי שביקש לצאת החוצה, לנוע במרחב, לנשום אוויר נקי הרחק מהערים הצפופות ומבהלת המגיפה.
וכך היה. קרוב לחודשיים נדדתי בדרכים, בין מקומות מוכרים יותר לפחות. פה ושם הגעתי למקומות חדשים כמו נאות הכיכר, מושב שעליו אני רוצה להמליץ כשייגמר החום הגדול. במושב יש כמה מתחמי אירוח, חלקם במחירים עממיים לשימוש מטיילי שביל ישראל. תוכלו לבקר בסטודיו לקרמיקה של תושבת המקום, סטודיו שמשמש גם לסדנאות וגם כמתחם אוהלים בחצר. סמוך לגדר המושב נמצאת פטריית סלע יפה, אפשר לטפס עליה ואפשר לצלם מגובה הקרקע. בדרך מהמושב לכביש 90 תוכלו לעצור בעין פלוטית.
מוזמנים לסמן את נאות הכיכר בדרום ים המלח כאתר לביקור ואירוח בהזדמנות הבאה בה תדרימו לארץ ים המלח.
מי שמעוניין לקרוא עוד על חוויות המסע שלי מוזמן לפרק השלישי בו אני מספרת על השהות בממשית והביקור המפתיע בנאות הכיכר.
מוזמנים לקרא את הפוסט בבלוג.
גילי מצא, עיתונאית-צלמת ובעלת הבלוג לטייל עם גילי
הקורונה אפשרה לי להגיע רחוק. דווקא בגלל המגבלת מרחק שנכפתה, נתתי לאוטו להוביל אותי, לקצוות של המדינה. מאתר ראש הנקרה לחוף זיקים, החוף הכי דרומי ולטעמי הכי יפה בארץ. מראה סוריאליסטי של פילבוקס נטוש, כפכף בפסי כחול-לבן, צמחייה פראית, ציפורים, דקלים, דיונה וחולות הם חלק מההפתעה המרגשת שפגשתי.
מגנט משך אותי לבריכה גדולה, בעצם לגונה, שבדיעבד הבנתי שנוצרה משפך נחל שקמה. המים שהזמינו לפה חוגלות ועופות מים לקראת השקיעה, גם הצמיחו צמחייה עבותה בגדות הנחל, שמציצה פה ושם. סקרנית ונלהבת מלפגוש דקלים ענקיים ושקמים, צעדתי לתוך מה שהסתבר כארגז חול ענק, עם דיונה משתפלת.
הארובות מתחנת הכוח "רוטנברג" שבאשקלון שימשו לי כמגדלור, ככל שנכנסתי עמוק לדיונות, מתפעלת מרותם המדבר, לענה וגם סברסים שהם שרידי בוסתנים שהיו פה, גיליתי פה ושם עקבות של חייאס. הבאתי איתי ערכת פיקניק שכללה סנדביצ'ונים ומתוקים, שמתי מוסיקה באוזניות, וחגגתי בריקוד את הטבע, שנראה אי טרופי כלשהוא, מנותק מהמציאות. גם חוף הים שפה, תורם לאסקפיזם במיטבו. רחבה עם בר, מלתחות וסוכת מציל צבועים בכחול טורקיזי, מהפנט.
חוף זיקים, מתפרש בין תחנת הכח באשקלון ששולחת מובלעת גדולה לים לגבול עם רצועת עזה, שמשלחת לפה מדי פעם ניצוצות ומרעומים. פה ושם ראיתי גולש גלים, רשתות לכדורעף חופים היו מתוחות דום, אבל חסרות שחקנים. החושות מזכירות את סיני וכל הערבוביה שציינתי, עושה את החוף -שמורה הזו פנינה נדירה.
שיר-ים בעלת הבלוג צ'ק אין-אאוט
בעקבות הקורונה וסגירת השמיים התחלתי לחקור יותר ויותר את הארץ, הופתעתי לטובה כי גיליתי המון מקומות נהדרים בארץ. לאט לאט הליש נסגר, וסגרו אותנו ל-1000 מטר הקרובים או למקומות שאפשר להגיע אליהם בספורט יחידני.
אז מצאתי את עצמי שמה טייץ ונעלי ספורט וכל יום הולכת הרבה. המטרה שעמדה לפני: עד סוף הסגר (אני לא זוכרת מה היה המספר המדויק שלו), אני יורדת את כל ואדיות חיפה שיש בהן מסלול הליכה מסומן.
אני גרה בחיפה כבר מעל לעשור, בזכות הבחירה הזאת לחקור את הטבע העירוני התאהבתי בחיפה אפילו קצת יותר. גיליתי שיש בחיפה 3 מעיינות מרשימים: עין אחוזה, עין שיח ובריכת המשוטטים. גיליתי טבע פראי שמשולב בין בניינים, גינות ציבוריות ובתי ספר. גיליתי מערות מרשימות שלא שמעתי עליהן לפני כמו מערות עובדיה.
אחת התגליות הקסומות הייתה דווקא בין הואדיות, גבעת העיזים. פנינת טבע אמיתית עם נוף משגע למפרץ, פריחה עונתית ומסלולי הליכה שבסכנת הריסה לטובת התרחבות עירונית.
הגיון
הדרך הטובה ביותר כנראה, להתגבר על רגשות הבהלה והחרדה הכל כך הגיוניים, הוא תפקוד. תוך שימוש בכלים שעמדו לרשותנו טרום קורונה, בלי להניח לרגש להיות המכתיב הבלעדי, אלא תוך ניסיון חד וכן להשתמש בהגיון ולהחזיר לעצמינו את תחושת האיזון.
רחלי לביא דגן בעלת הבלוג רק עתיק
חזרה אל המקורות בימי קורונה
באחד מימי הסגר הראשונים בהולנד חלחלה ההבנה שלא אזכה להדריך תיירים ישראלים בתקופה הקרובה ושעלי למצוא עשייה חלופית. לא מעט בזכות בעלת הבלוג "חמושה בעדשה" כנסתי את עצמי לישיבה דחופה והחלטתי לשאוב מן המקורות כלומר לחזור אל העיר בה אני גרה כבר כמעט 15 שנים במזרח הולנד – ניימכן. עשיתי את הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב והתחלתי במחקר. אחרי שעות וימים של ספרים, פודקסטים, סרטים ושיטוטים ברחובות העיר נולד סיור חדש – "נקודות חן בניימכן" – בו אני שוזרת את ההיסטוריה המרתקת של העיר הכי עתיקה בהולנד עם אנקדוטות וסיפורים מעניינים של כמה מתושביה.
כשמטיילים לבד בעיר כדאי לחנות בנמל הישן ולהיכנס לעיר העתיקה במקום בו עמד פעם אחד משערי העיר אשר הייתה מוקפת בחומה. החומה, מגדליה ושעריה נהרסו בשנת 1874 ומהם נותר רק שריד קטן אותו תראו בפארק קרוננבורג Kronenburgerpar הסמוך. זהו מגדל התחמושת ומשני צידיו שרידי חומה. המגדל נמצא כיום בהשגחתו של זוג חביב. הזוג מתחזק שם מוזיאון נוסטלגי קטן וסטודיו לאומנות. המקום פתוח בימי שבת וראשון בשעות 17.00-11.00 בלבד.
אל תוותרו על גיחה אל הטיילת על נהר הוואל Waal וגבעת פאלקהוף Valkhof
הצופה אל הנהר. כאן התמקם הליגיון הרומאי בשנת 19 לפנה"ס וכאן גם תחילתה של העיר. אפשרויות רבות לכל המעוניין – טיול בעיר, גישה מהירה אל שמורת הטבע הסמוכה או טיול בצדו השני של הנהר. על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בסדרת הפוסטים שלי על העיר.
ויקי גורשטיין, בעלת הבלוג טעמים מקצה העולם
מכירים את זה שאתם כל כך שקועים במה שאתם עושים שלוקח לכם זמן להבין שאפשר לעשות את זה גם בצורה אחרת?
אחת המטרות שלי בפתיחת הבלוג הייתה להכיר לאנשים את האוכל הלטיני.
שתי הדרכים שבחרתי בהן היו הבלוג וסדנאות הבישול, והייתי בטוחה שאלו הדרכים היחידות. ואז הגיעה הקורונה.
חודש לפניה החלטנו על מהלך במושב, שבו אנחנו מאגדים את עסקי התיירות במושב ופועלים יחד כדי למנף את המותג שלנו: "תיירות ציפורי".
כאשר הגל הראשון הסתיים הגיע למושב קבוצה של כ 30 מדריכי טיולים להכיר את המושב ואת עסקי התיירות. מישהו צריך היה להכין להם אוכל והמישהו הזה הייתי אני.
אחת השאלות שנשאלו בסוף הארוחה הייתה:-
"איך אפשר להזמין ממך אוכל?"
והתשובה שלי הייתה:-
בואו לסדנה ותלמדו לבשל אוכל לטיני.
אבל בסיורים רבי משתתפים זה לא ממש אפשרי לבוא לסדנה של שלוש שעות והם המשיכו לשאול "ובכל זאת?".
השאלה הזאת המשיכה להדהד אצלי גם אחרי שהמדריכים המשיכו הלאה לנקודה הבאה שלהם בסיור. הטרנד צובר התאוצה של סלסלות פיקניק גרמו לי לחשב מסלול מחדש. ידעתי שאני יודעת לבשל ולאפות אפילו טעים אבל ההתמחות שלי היא באוכל לטיני והיה לי מאוד חשוב שזה יבוא לידי ביטוי גם בסלסלות הפיקניק שלי ובארוחות שאני מציעה. מאז דייקתי את עצמי עוד קצת והיום אני בעיקר מציעה ארוחות לקבוצות הבאות להתארח בציפורי.
קילומטר VS מאה מטר
הריחוק החברתי והסגרים שהושתו על הציבור תוך הגבלת מידת המרחקים מהבית, שדרשה מאתנו למדוד צעדים, הוסיפו לא מעט למתח ולחרדה.
השפעתם ארוכת הטווח עוד תפרנס חוקרים רבים ומחקרים עבי כרס. אבל מה קרה לנו בין סגר לסגר? מה עושים עם תחושת השחרור הרגעית, או עם הידיעה שחרב הסגר הקרוב מונפת מעל ראשינו?
הדרישה לשנות את ההתנהגות האישית ולהתכנס בתוך ביתנו פנימה אומנם האטו במידת מה את התפשטות הנגיף, אבל מה היא עוללה לבריאות הנפש שלנו?
הניסיון, הנואש משהו, למצוא ולהציב את עצמינו מחדש בתוך מה שאמור להיות הסביבה המוכרת, בתוך מאה המטרים עד קילומטר ועוד קצת,או שחרור הרצועה לזמן לא ידוע, יכולים היו להביא אותנו לתגליות חדשות, או להגביר תסכולים.
מלי אברמוביץ' בעלת הבלוג הטוריסטית
ב-2020 ביקרתי בכ-55 מקומות. כמחציתם – לראשונה בחיי.
גיליתי את ציפורי ואת טבאש, את גשר הקנטרה ואת נהריים בגשר, את בריכת גדעונה ואת קרן נפתלי, את פארק צבעי רמון, את חמוקי ניצנה, ולראשונה בחיי צפיתי במטאורים נופלים במצפה רמון. יצאתי לטיול ליל ירח בעמק המעיינות וגיליתי אוצרות קולינאריים בסיורי אוכל. דגמתי יקבים ותצפיות, דרכי נוף וגנים לאומיים, אבל מה שהדהים אותי באמת לא היו האתרים כמו העובדה שאת חלקם פקדתי ביולי-אוגוסט! כן, החודשים האיומים האלה שבהם ארצנו היפה הופכת צהובה וצרובה ואני מעדיפה לצלוח אותם תוך הסתגרות בבועת המיקרו-אקלים שיצרתי בביתי.
מתי הבנתי שמצבי קשה? כשהבנתי שטרנד המאה מטר נצרב בי אנושות! כך, כשנסענו ביולי לדרך הנוף טורעאן ובדרך חזרה אמרתי: ״בוא ניכנס לטורעאן סיטי. אף פעם לא היינו, אולי נמצא משהו מעניין…״ או כשנסענו לחירבת קרתא, שכשמה כן היא – חירבה שבימים רגילים איש לא מסובב אחריה את הראש, אבל בזכותה גיליתי את המזח העתיק בעתלית.
השיא היה כשחמש שעות לכניסת סגר ראש השנה נסענו לכינרת! הכבישים היו ריקים, אווירת סוף העולם עמדה באוויר ואנחנו דהרנו לתפוס עוד ספוט כמו חולה קורונה שנאבק על עוד טיפת חמצן.
חוף כינרת-ירדן הוא מיוחד במינו. הוא נמצא היכן שהירדן נפרד מהימה, אך זרימתו נעצרת מיד בסכר דגניה. במיקום הזה ניתן לראות מצד ימין את הירדן נוצץ בירוק אזמרגד ומצד שני את הכינרת זוהרת בטורקיז ובתווך אזור קמפינג.
מפעיל האתר עסק בשלבי סגירה אחרונים. כשראה אותנו חטף ג׳ננה והיסטריה וגירש אותנו באלימות מפחידה. הספקתי לצלם תמונה.
דהרנו חזרה הביתה כדי לקדם בהכנעה את גזר הסגר.
תמר גרינברג בעלת הבלוג החיים סילאן? נמנעת מסיכומים
Post corona
חברתי ה"חמושה בעדשה" אתגרה אותי, כשהעלתה רעיון לפוסט שת"פ בנושא קורונה.
אני רגילה לביטוי "סיכומים בסוף" – מושג שנטבע על ידי בן זוגי שהוא איך לומר "מעט" חרדתי, ובהיותו עו"ד במקצועו רואה תמיד את מה שיכול לקרות או להשתבש, ומשכך אוסר עלי להגיד שהיה מעולה עד שלא פורקים מזוודות בבית.
על הקורונה עדיין לא הזדכינו לכן זה כנראה סיכום ביניים.
היה זה יום חמישי, עוד לפני שניתנה ההוראה מלמעלה להיכנס לסגר, כשהחלטנו שכנתי ואני להיסגר באופן עצמאי בבית.
כעבור מספר ימים הגיעה ההוראה הממשלתית ומאותו רגע אני, ששלוות נפש היא ממני והלאה, נכנסתי ל"היי". הרגשתי שהעולם "יישר איתי קו". פעם ראשונה שהרגשתי "נורמאלית". אני וכל העולם באותו מצב. יושבים בבית.
תחושת הנורמאליות התגברה כשהבנתי שלא רק אני אלא 90% מעם ישראל נכנס כמוני לשגעת בישולים ואפייה עליה תוכלו לקרוא בפוסט "קורונה בחזרה לשורשים".
כשנמאס לי מאתגר הבישול וכשנחת עלינו עוד סגר של 100 מטר, החלטתי לאתגר את עצמי בצילום, תחום שאהוב עלי במיוחד. האתגר נמשך 30 יום מתחילת הסגר ועד לסופו ובו צילמתי בכל יום את השכונה שבה אני גרה תוך הקפדה על צילום ברדיוס של עד 100 מטר מהבית. את תוצאות האתגר תוכלו לראות באינסטגרם הצבעוני שלי אליו העליתי מדי יום ביומו את הצילום הנבחר.
אסקפיזם
אסקפיזם הוא תולדה של צורך נפשי עז של אדם לחמוק ממודעות לעצמו, או ממציאות מטרידה בה הוא מוצא את עצמו. זו יכולה להיות תגובה למתח ולסכנה, והיא משמשת לא אחת כתגובה מושכלת להישרדות רגשית.
איריס סביניק קרסו בעלת הבלוג עד הטיול הבא
קורי ואני במפגש איטלקי
פברואר 2020. ידיעות ראשונות על וירוס סיני נפוצות בעולם. אני הופכת גרופי של האתר WORLD METER COVID19 עוקבת באדיקות אחרי התפשטות הוירוס. באיטליה בעיקר. נושמת לרווחה כאשר המספרים חד ספרתיים. כאן בארץ נדמה שזו צרה של אחרים. הוירוס טרם הגיע. חוץ מכמה ישראלים נצורים על אנייה ביפן, הוא לא ממש ניכר. אוזרת אומץ ונוסעת אל תערוכת התיירות IMTM. נפגשת עם נציגי תיירות מכל העולם. אפילו מעזה ללחוץ ידיים.
3 ימים לנסיעה, 3 מקרים ראשונים באיטליה. ביני לביני מתחילה לדאוג.
יום לנסיעה, 30 מקרים. כולם מבודדים והם רחוקים כ 300 ק"מ ממוקד הטיול שלנו. "הרפואה באיטליה טובה" אני אומרת. "מיטב רופאינו הגיעו משם". קונה חבילת מסכות כירורגיות ב 150 ₪. זוכרים את המחירים בהתחלה? שיהיה.
במטוס מנגבת משטחים, חגורות וחלקי פלסטיק.
בכניסה לאיטליה אנשים בחליפות חלל בודקים חום. מצלמת ומנציחה.
אנחנו בדרכנו לפסטיבל בוויארג'יו שבצפון טוסקנה. וירוס אחד ו 30 מקרים לא יפריעו לנו בנסיעה זוגית רומנטית.
טיול זוגי? בעצם היינו שלושה.כל הטיול גברת קורונה נכחה.
בכל יום התעדכנו במספרים העולים ובמחוזות הנדבקים. בחרנו מסלולים מעוטי אנשים.
מהפסטיבל הצפוף טעמנו במשורה. טסנו הביתה בחיל ורעדה. וראינו גם טוסקנה. אפילו הצלחנו ליהנות. איך? מוזמנים לקרוא בפוסט סקנדל או פסטיבל- טיול לצפון טוסקנה.
😉"גלגל חמישי, זה עוד פרנסה לפאנצ'ר מאכר", ככה נוהג היה לומר סבי…
פותחים את הצ'אקרה
משמעות המילה צ'קרה ב סנסקריט מעגל.
המושג מתייחס לתפיסה פילוסופית דתית עתיקת יומין של קשר ישיר בין מספר מרכזים בגוף לבין הנפש. הצ'אקרות, שהן יסוד תודעתי ממשי, מסייעות לנו בעשיית מניפולציות נפשיות שונות על הגוף. איזון הצ'קרות והגוף מביא לתחושת בריאות ונוחות פיזית ונפשית.
מיכל בן ארי מנור בעלת הבלוג רואה עולם
בזכות הקורונה גיליתי את יוון
יוון מעולם לא הייתה על מפת הטיולים שלי, עד שהגיעה גברת קורונה ושינתה את העניין מקצה לקצה.
אי שם בחודש אוקטובר 2020, בשלהי הסגר השני, טסתי עם חברות לראשונה ליוון, המדינה הכמעט יחידה שהייתה פתוחה לישראלים. טסתי ונדלקתי.
אין לי מושג אם ההתלהבות הגדולה מיוון הייתה קשורה לעובדה שזו הייתה הנסיעה הראשונה שלי אחרי עשרה חודשי התנזרות או לכך שבעוד שבארץ היינו בסגר, ביוון הכל היה פתוח. מה שאני כן יודעת זה שגיליתי לפתע מדינה חדשה ומקסימה במרחק טיסה קצרצרה מהארץ. (ובעידן הקורונה יש לזמן טיסה משמעות גדולה).
אהבתי את האוכל הטעים, את האווירה הנינוחה ואת הלבביות של היוונים.
בנסיעה הראשונה ביקרנו בעיר קאבלה, שנמצאת בצפון מזרח יוון ובסלוניקי התוססת, שהזכירה לי את תל אביב.
כל כך התלהבתי מיוון ששבתי אליה עוד פעמיים בקיץ האחרון – שתי נסיעות זוגיות לאיים היוונים – כרתים ורודוס. גם הפעם יוון לא הכזיבה ואל היתרונות שמניתי לעיל הצטרפו גם נופים משכרים של ים וכפרים קטנים וציוריים.
כעת כבר אפשר לומר בביטחה שהקורונה פתחה אצלי את צ'אקרת יוון ובמגירת החלומות שלי כבר נמצאים כמה וכמה יעדים יוונים המחכים לטיול עתידי. מוזמנים לקרא על 36 שעות בסלוניקי
קורי ואני
בלוג צריך להאכיל. אולי בגלל זה התחלתי לאפות?
כל מי שהכיר אותי ידע שבניגוד לבישול, בו אני נותנת דרור לדמיוני ולחומרי הגלם שתחת ידי, הרי שהאפייה, שדורשת משמעת ודיוק – לא חביבה עלי.
אבל קורי…
"תנועות הקיפול העדינות" אמנם נשארו מחוץ לתחום, אבל אני אופה לחמים ולחמניות, בייגלע ופיתות ואפילו זוכרת להוסיף את השמרים.
הסגר הראשון, שניתק אותי מנכדי בן החודשים הספורים, מרט את קצות עצביי.
בסגרים הבאים אפשרו לקחת ילדים ל"מטפלת"! (מה 'כפת לי איך מכנים אותי?)
זכינו לשהות שעות ארוכות בחברת נכדנו הקט, שהצליחו לשמור על שפיותי.
את הבלוג זה לא השביע, אותי זה הרגיע.
כשבני, עופר אטלס החליט לבנות לי בלוג, ביקשתי שתהייה בו פינה לשרבוט מחשבות, רגשות וחוויות כלליות מחוץ לפריים. עופר התעקש שצריך גם לשונית לטיולים בארץ.
את הבלוג האבסתי תוך שימוש תדיר בספת הפסיכולוג הפרטית שלי "מחוץ לפריים" והמשכתי לספר על טיולים בארץ. בין הסגרים.
לכי כבר צעקתי עליה ביום האחרון של דצמבר 2020, אחרי שביליתי לילות וימים מול דוחות מקוממים. "מחוץ לפריים" היה המקום שאפשר לי לשפוך את הגיגיי, זעפי וחוויותיי לעת קורונה.
תודות
לכל הבלוגריות ששיתפו פעולה וחשפו שינויים, תגליות ותחושות
שכולנו היינו שותפים להן.
לפוסט הזה יש 13 תגובות
פוסט מרתק ניני, ומעניין היה לקרוא איך כל אחד הגיב והתחבר. רובם הראו כישורי הסתגלות יפים, ואותי זה מאד משמח. ממה שראיתי, גם בעולם סביבנו, אנשים גילו את ה100מ', כמו שמלי כתבה, את המקומות המיוחדים בארץ שלהם ואת החו"ל הקרוב. זה מאד מובן, אבל לי זה גרם שמחה, ההבנה, מהטיולים של כולם, שבאמת יש לנו יופי של ארץ, ושלא חייבים רק לצאת ממנה, אפשר לצאת אליה. מאד נהנתי לקרוא.
תודה רבה ציפי 🙂 גם אני קיבלתי את הרושם שלמרות הבלבול והבהלה, אנשים מצאו בתוכם את הכוחות לתור ולגלות גם את הסביבה שנחשבה כל השנים למובנת מאליה ומוכרת.🌹
וואוו איזה פוסט מעולה! שאפו על הרעיון היצירתי. היה מאוד מעניין לקרוא (קצת פחות נהניתי להיזכר בימים הקשים ההם) איך כל כותב התמודד עם תקופת הקורונה. איך אנשים הצליחו למצוא בתוך הקושי נקודות אור, גילו דברים חדשים על עצמם ועל הסביבה ואיך הם הסתגלו לתנאים החדשים ולחיים בתנאי אי וודאות. פוסט מעצים ומרגש.
🙂 תודה רבה, תמר. אני מקווה שאכן הרשומה תתקבל כמחזקת ומעצימה🌹
פוסט נהדר ומרתק לקריאה!
שמחתי לקחת בו חלק, אם כי פחות נעים להיזכר בתחילתה של תקופת ההגבלות והסגרים. מה שכן, עכשיו אפשר להביט עליהם במבט לאחור ולקוות שהרע מכל אחרינו.
אסופת הבלוגריות שהצטרפו לפוסט ותיארו כל אחת את דרך ההתמודדת שלה עם רוע הגזירה, הרחיב את מניפת האפשרויות להתמודדות עם הסיטואציה שהקורונה כפתה עלינו.
תודה רבה, אילנה. תודה שהשתתפת ואני אכן מקווה, יחד אתך, שהרע מכל כבר מאחורינו🌹
הפוסט הזה הוא תמצית ההתנהגות האנושית. הוא גם מעיד לא מעט על מי אנחנו כנשים בייחוד לאור הכותרות והרגשות שהצמדת ברגישות לכל אחת מאיתנו.
🙂 תודות – רחלי. שמחה מאד שבחרת להשתתף ולשתף.🌹
איזה יופי של פוסט משותף, כל אחת והעולם שגילתה, וביחד הרחבה גלובלית שהיא אנטי צמצום וסגר
תודה. שמחה שאהבת🌹
מקסים ניני. גם הרעיון וגם האורחות שאספת כאן יחד. פוסט מנחם מאד ואופטימי שגילה לי כל כך הרבה אפשרויות שפויות להמשיך בחיי הבלוגר שבנו.
🙂 תודה רבה, גלית. כמה משמח לדעת שיש לנו את היכולת לחזק אחד את השני🌹
היי לך
איזה פוסט מרשים, צבעוני ומשמח!
שמרתי לי כמה דברים. למשל, שיר ים כתבה על חיפה ואני בדיוק לפני סופ"ש בחיפה, באה לי בזמן 🙂
תודה על החשיפה לעוד בלוגים מעניינים שעוד אחזור אליהם.
נטלי
http://www.pnimablog.com