וירוס הקורונה – תסמין או מחלה?

עלילות קורונה בא"י

חכו, אל תמהרו לדלג על הוידאו, הקשיבו למילותיו של אייבי נתן. הן ראויות למלא תשומת הלב.

ינואר 1991

בבוקר מוקדם, השארתי את אוריאל ואת הילדים ישנים, סומכת על בל הכלבה, שתשמור עליהם, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. החלטתי ללכת למכולת של ציון ולקנות לחמניות חמות. שיהיה משהו חם ומנחם.
הסתכלתי מסביב כדי למצוא מה השתנה הבוקר הזה והייתי מופתעת לגלות שכלום.
העצים עמדו במקומם והבתים גם.

פוסעת ברחוב כמו על ענן. לא רך, לא עוטף, שייכת-לא שייכת למקום ולזמן.
מעט האנשים שהיו מסביב, נראים היו לי כאילו כל אחד מהם על ענן אחר. המבט ההלום שניבט מתוך העיניים הטרוטות היה אחיד. ההלם היה משותף והמלל, אם היה, היה חרישי.

מה לא היה אז? וירוס הפילוג והשנאה.

כבר באוקטובר 1990 התחילו לזרוע רמזים ולשגרם אל העם.
על נפלאות האקונומיקה והניילון (נשמע קצת כמו אמצעים להעלמת גופה).
על הצורך באגירת מים ושימורים.
הצבא הכריז על מקומות חלוקה רבים ושונים ובהם מתנ"סים ובתי ספר ושם, באופן די מאורגן,
חילקו לעם היושב בציון מסכות, ברדס"ם ממ"טים
ולאחר אותו ליל "רעמים",  נוצרו קשרי אהבה חמים בין אנשים לבין התיק שאכלס מסכת אב"כ (מיותרת), שהפך לאביזר האופנתי ביותר. עובדה, כולם הלכו אתו לצדם.
אחרי השעה חמש בערב – בתי העסק נסגרו.
מקומות העבודה ומוסדות החינוך היו סגורים למספר ימים בודד ואז שבו לעבוד.
והיה האיש, שעד היום אני לא יכולה לסבול את קולו, שהמריץ לשתות מים.
ואז זה היה שלנו. רק אנחנו היינו בתוך היורה הרותחת ההיא.
לעולם לא אשכח את הגננת סופי, שלעת ערב נקשה על דלתנו ובידיה שפע פירות יבשים ושני עציצים ובעיניים דומעות אמרה לי "לא יכולה הייתי לתת לילדים שלי להפסיד את ט"ו בשבט".
היא עברה בין בתי ילדי הגן, וחגגה עם כל אחד מהם, ט"ו בשבט קטן.
ישראל של אז, למרות פצעי הזמן, שמרה על סולידריות קדומה, על אמפטיה.
שיר השנה היה "הקיץ האחרון"

מה לא היה אז?

ראש הממשלה, יצחק שמיר והעובדים לצדו, לא חיכו לשעה שמונה בערב כדי להעביר לעם הוראות שעה.
ואל תחשבו  שלא היה אז שעון, או שעוד לא הייתה טלוויזיה. למרות שמדובר במאה הקודמת,
לא רק שהיו שידורי טלוויזיה, היה רק ערוץ אחד! וכל העם בישראל ישב וצפה בערוץ האחד. וואחד רייטינג אתם חייבים להודות. (ערוץ 2 פרץ לעולמנו רק ב 1993)

ממשלת ישראל של 1991, כשחשבה שיש לה מה להגיד לעם, לא המתינה לצאת השבת, כדי להעביר מסרים שהיא חשבה שהם חיוניים ונחוצים. כי פיקוח נפש וגו'.
הם היו אנשים מוזרים. האלו של 1991. הם לא הפכו את פחד העם למסיבה ולא לימדו את היושבים בציון, איך נכון לקחת שלוק מים ועל איזו כתף לשים את מסיכת האב"כ.

מרץ 2020

רק חודשיים וחצי חלפו מראשיתה של שנת 2020.
עוד זוכרת אזהרה שרצה בווטסאפ להקפיד לרשום את השנה במלואה 2020 ולא להחסיר,
כדי שאיש לא יוכל להוסיף אחרי ה 20 הבודד ספרות אחרות ולשנות מועדי מכתבים או המחאות.
זו הייתה הסכנה הגדולה.
מכל עבר צצו להן מילות פרידה מהשנה שלפניה, או מילות ברכה לקבל את פני השנה החדשה.
אפילו אני ברכתי את השנה החדשה ועודדתי אותה להתנהג יפה.
גברת 2020, קדמתי את פניך בברכה, כך מתנהגים?
כלום לא הכין אותנו לבוא וירוס הקורונה.

למה בעצם?

תרחישים דומים למדי כבר היו ברחבי העולם ולא רק הטיפוס, הדבר והאבעבועות השחורות של ימים קדומים יותר. גם במאה ה 20 וגם במאה ה 21. כתבו על זה, דיברו על זה.

משנת 2007 יש אפילו "תכנית מוכנות מערכת הבריאות לשפעת פנדמית"
אני לא טובה בחשבון, אבל מאז 2007 עברו יותר מיומיים. ידוע ידעו שבוא יבוא.
ועל פניו, התוכנית עמוסת הדפיםאותה ישבתי וקראתי, נשארה על הנייר.
ראש הממשלה אז, ועוד שנתיים אחר כך, היה אהוד אולמרט. ואחריו היה עוד אחד.
אנ'לא יודעת למה. אולי לא היה להם ולחברי ממשלתם זמן לשבת ולקרא. שלא לדבר על לנסות וליישם.
ואולי, פשוט לא היה להם מספיק איכפת.
ולמרות שצריך היה לחלק מסיכות, ולו רק עבור הצוותים הרפואיים שעומדים בחזית, אין מספיק מהן.
כי תכנית זו תכנית ויישום זה כלום.

תכנית מוכנות מערכת הבריאות לשפעת פנדמית עמוד 74

לא טילים משמיים ולא "רעמים" מדומים.
בניגוד לגודלו של סקאד או של פטריוט, שמגיע בקול רעש וצליל אזעקה עולה ויורדת מתריע מפני בואו,
הרי שהפעם הוא זר קטן ומוזר.
אין מה שיתריע על בואו. והנה הוא כאן. חרישי ומטביע חותם. ובזאת הפעם – עלינו, ועל כל העולם.
פעם, בשיעור ביולוגיה, ניסה המורה להסביר לנו את ההבדלים שבין חיידק לווירוס.
הוא שלף הגדרה:- "וירוס הוא קטנטן אבל  ערס".

ואל תראו את הקורונה ככה סתם, אחד כמו כולם. הקורונה הזה יודע לספור.

הקורונה יודע איך לא לתקוף בעוצמה גדולה מידי, אנשים שהם בני 59 אחד עשר חודשים ו 29 ימים.
אל תשאלו אותי איך הוא יודע, אבל הוא ממתין לו בשקט ליום ה 30, כוסס ציפורניים ואז…
אוריאל ואני בני 60 ועוד קצת.
מסתובבת שמועה שהוא ממתין מעבר לפינה לטעות האחת, שתאפשר לו לקפוץ לביקור נימוסין רק כדי לראות, אם אנחנו כן או לא מתרשמים מאד.
אני כבר מודיעה לך, נושא כתר נכבד, אין צורך בביקור. כבודך הנאלח במקומו מונח.

כמו אז גם עכשיו, כשאני יוצאת לרחוב, או נוהגת ברכבי אני חשה כמו בתוך ענן. במקום המילים "עקב מתקפת טילים על ישראל" נשמעות המילים "מספר חולי הקורונה עלה ל…"
ושוב יש עסקים סגורים מוסדות תרבות וחינוך נעולים.

רמזים קלושים לסולידריות והאמפטיה שידענו להפגין פעם, מפציעים מצד בעלי עסקים שונים שמודיעים שידחו תשלומי דמי שכירות לבעלי חנויות בקניון למשל.
הם לא מגיעים, בשום צורה ואופן, מצד הממשל.
הממשל מציע הלוואה. (אתם יודעים שהלוואה צריך להחזיר, נכון?) אבל לא מציע דחיית תשלומי מיסים לאזרחים הפשוטים, לעסקים הקטנים. להם הוא ייתן לקרוס בקול ענות חלושה.

כבר בינואר, כשהחלו מגיעות הידיעות על וירוס שמפיל חללים אי שם בסין, קמה ההחלטה (באופן עקרוני, בביתנו  החלטות לא נופלות, כי על פי רוב הן תבחרנה ליפול עם השפיץ על האצבע הקטנה של הרגל שלי), שלפחות עד סוף 2020 אנחנו לא מתקרבים למטוסים.

ההחלטה הייתה קלה במיוחד, מאחר ולנו לא היו לנו תכניות מוגדרות מראש וכך לא חשנו שאנחנו מוותרים. צר לי מאד על אותם שחוו את ההתרגשות שבהכנה לקראת טיול ונאלצים היו לבטל. לחלק לא מועט מהם, מדובר לא רק בהפסד החוויה שבטיול, אלא בהפסד כספי לא מבוטל.

אבל, כמו שאמר חכם סיני זקן "העיקר הבריאות". והוא, קוראים יקרים – כנראה ידע על מה הוא מדבר.

באופן יחסי, למרות שצף רצף הידיעות, הייתי רגועה.
אנחנו לא על מטוס ולא בספינה, אנחנו  לא מדריכי תיירים וגם ככה תמיד יש בבית חומרי ניקוי מחטאים ובתיק מגבונים לחים.
ובכל זאת, הידיעות ועוצמתן והשפעת הווירוס על כל העולם התחילו משפיעות גם עלינו.
ויתרנו על הסינמטק אהוב נפשנו. החלטנו שלא ללכת לקולנוע או לתיאטרון.
אנחנו בני 60 ועוד קצת והווירוס הזה, שיודע לספור שנות איש, עלול להתגלות כחובב תרבות.
ואז עברנו לשלב ההזמנות מהסופר.
זוכרים את זה?

אז ככה אני היום עם עגבניות, מלפפונים, פלפלים ועוד.  
אם אין כיסוי – אנ'לא נוגעת. ואם לא חייבים אנחנו לא מתקרבים.
מודה, שכשראיתי הזמנות שנעשו על ידי אנשים אחרים, לעומת זו שעשינו אנחנו, הרגשתי קצת חסרת אחריות…אבל זה עבר לי ממש מהר.

פורים 1991

בפורים של 1991 הודיעו בחדשות שמותר להסיר את הניילון מהחלונות.
הייתי בעבודה.התקשרתי אל אוריאל וביקשתי ממנו שלא יסיר. שימתין עד שאחזור.
כשחזרתי הביתה שלפתי מארון הבגדים תחפושת של מלכת הלילה, שתפרתי בלילות לבכורתי, אך הסתרתי מפניה, פן לא תוכל ללבוש.
ואז לאט ובמתינות, הסרתי את הניילון על שכבותיו מהחלון, פתחתי אותו
הוצאתי את הראש החוצה וצרחתי צרחה גדולה. שישמעו כולם ששוב פתחנו חלון לעולם.

ומה עם פורים של 2020? את עוללותיו, אכתוב בעוד כך וכך שנים.

שבת בבוקר 14 למרץ 2020

אתמול הודיעו בחדשות שכנראה יוטל סוג של סגר על כל המדינה.
באותה נשימה הודיעו, שיודיעו לנו על הסגר עליו הם כרגע דיווחו, רק במוצאי השבת.

השעה עכשיו חמש בבוקר. השבת אמורה לצאת סביב השעה 18:30.
בהכירי את הנפשות הפועלות (מרחוק), די ברור לי שהם יתפסו עם שבת המלכה שיחה מלב אל לב,
ויבקשו ממנה להישאר בסביבה עד השעה 20:00.

בברכת חזק ואמץ ובריאות שלמה ומלאה לכולם.

רוצים לקבל עדכונים במייל? הירשמו לניוזלטר של חמושה:

חדש! מטיילים בעקבות חמושה

פונים אלי לעתים לשאול אם אני מארגנת טיולים מהרשומות שלי בבלוג.

אני שמחה ונרגשת להשיק סיורים רגליים עם מדריכים מקצועיים בעקבות הטיולים שלי

תגובות

כתיבת תגובה

תגובות פייסבוק

חיפוש מלונות

Booking.com

חפשו יעד באתר

פרסמו את העסק בחמושה!

תוכן שעשוי לעניין אותך

חמושה גם בפייסבוק:

רוצים עדכונים למייל?

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

פרסמו את העסק שלכם בחמושה!

כתבה פרסומית לבתי עסק

כרטיסי מדריכי טיולים

אטרקציות לילדים