אבא שלי היה אומר:- מילה שאמרת, אינך אדון לה יותר.
אין לי קורונה
אתחיל מהסוף- אין לי קורונה.
יש לי אפילו תוצאת בדיקה שתוכיח שנכון למוצאי שבת 04/04 לא הייתה לי קורונה.
לא אתפלא אבל, אם במוצאי השבת ה 18/04 יתברר פתאום שהודבקתי בקורונה בכוונת מכוון על ידי משרד הבריאות.
לקחתי שבוע ימים, כדי לתת למקלדתי ולאצבעותיי המשוטטות עליה תדיר, את האפשרות לשתף פעולה באופן מתון, יחסית.
להניח לכעס לשקוע ולכתוב את סיפורי בצורה השקולה ביותר. מאד ייתכן שאתקשה לעמוד במשימה ולו רק על שום השקר שחוזרים ומשמיעים לנו תדיר:-
גם בתקופת הקורונה, טפלו במקרים דחופים
גם בתקופת הקורונה, טפלו במקרים דחופים:-
"חוששים להידבק בקורונה? זאת לא סיבה שתוותרו על קבלת סיוע רפואי דחוף, אחרת זה עלול להיגמר רע. בתי החולים שלנו ערוכים לתת טיפול לכל מי שמגיע תוך שמירה על הבטיחות שלכם.."
האומנם?
בשבת שעברה נשמעתי להמלצה הזו ובהמשך אספר לכם אחת לאחת מה קרה כשנשמעתי לה.
אני מדגישה, אין במה שאכתוב כאן המלצה לאי מי להימנע מקבלת טיפול רפואי, או חלילה להזניח
את בריאותו ואת אותות המצוקה שגופו או נשמתו משגרים.
אני רק מספרת את סיפורי שלי.
עוד אדגיש שאין כאן ביקורת על הצוותים הרפואיים המקצועיים כמו, אחיות, רופאים, טכנאי רנטגן וכו', שלבי יצא אליהם.
הביקורת שלי היא כנגד הגוף הרופס, המבולבל ונטול אנשי המקצוע האמינים והראויים (בעיני).
הגוף שמכתיב לאנשי הרפואה שבשטח את ההוראות מלמעלה בחוסר הבנה משווע, ומשנה תדיר את הוראותיו תוך שנוטלים מהם, מבעלי המקצוע האמיתיים והראויים, את היכולת להשתמש בידע ובניסיון שרכשו בעמל רב, ולהפעיל שיקול דעת. ותוך כדי כך ביודעין, מסכנים את בריאותם של הבאים בשערי חדר המיון.
אפשר למות, העיקר לא למות מקורונה
מתוך הכתבה "אפשר למות, העיקר לא למות מקורונה" שפרסם פרופ' אהוד רענני ב Ynet:-
"כך זה נראה בשטח: חולים פוחדים להגיע לבדיקות ואשפוזים, או מגיעים מאוחר מדי; הטיפול, כולל מקרים דחופים כגון צנתור כלילי, מתעכב בגלל תהליכי קליטה ארוכים..." "וכך נוצר מצב שבמסגרתו המערכת עושה ככל שביכולתה למנוע תמותה מקורונה, אך בלי משים מזניחה את הטיפול בחולים האחרים, שאותם לא סופרים בסטטיסטיקה"
אתחיל בהשגה על דבריו של הפרופסור. או, אולי תיקון קל ורפה.
כי הייתי שם, במיון ולא בגלל תסמיני קורונה מכל סוג וזן.
המערכת, לא רק שהיא מזניחה את הטיפול בחולים האחרים בפקודה.
תחת אותה הפקודה, הצוות הרפואי מוצא את עצמו כפוי לסכן את חייהם ובריאותם
ולעשות כל שביכולתם על מנת לגרום לכל מי שמתקרב לחדר המיון – לחלות בקורונה.
כך בונים כסת"ח
כך בונים כסת"ח. וכך מצדיקים בלבול וזריעת פאניקה.
להלן התיקון:-
"וכך נוצר מצב שבמסגרתו המערכת עושה ככל שביכולתה על מנת להדביק אנשים בריאים בקורונה, רק כדי להצדיק את הפאניקה שהיא זרעה וזורעת בציבור ולצרף אותם לסטטיסטיקת חולי הקורונה, לתפארת משרד הבריאות".
וכך, אין מי שייאבק באווירת ההיסטריה
יש רק חדלי אישים מבולבלים, שיעשו כל מה שהם יכולים לעשות, על מנת להעצימה.
ואת תוצאותיה אנחנו רואים ועוד נראה שנים רבות אחרי ש covid 19 יחליף קידומת.
מעשה שהיה כך היה
ביום שישי בבוקר התעוררתי עם חום. לא שיעול ולא קושי בנשימה, לא שלשול ולא אבדן טעם.
כאבים ביד הסוררת, שאז עוד לא היה עליה שום אות וסימן, שהלכו וגברו.
ליתר ביטחון לא יצאתי מהבית, ולא הצטרפתי לסיבובי הכלבים, כדי שבכל מקרה, לא ייווצר מצב שאסכן אחרים, למרות היעדר התסמינים.
מה כן עשיתי? לקחתי אקמול, ששיתף פעולה והוריד את החום.
בשבת לא היה לי חום. במקום חום התנפחה היד הבוגדנית, הכפילה את נפחה והזרוע קבלה גוון אדמוני עז שהלך והתפשט ונראה היה כמו כוויה חמורה.
הכאבים הלכו וגברו. במוצאי השבת פניתי לייעוץ טלפוני עם רופא בקופת החולים.
הוא היה אדיב ונעים הליכות, אבל כששמע שאני כרותת שד ונטולת בלוטת לימפה, ביקש ממני למהר ולהגיע לחדר המיון כי זה נשמע לו כמו "פקקת" (חסימת ורידים), ועוד הרגיע ואמר:-
"אל תדאגי, לא תתקרבי לחולי קורונה, ישלחו אותך לאולטרסאונד, תקבלי טיפול וישלחו אותך הביתה".
אני לא מחובבי הרופאים ובתי החולים, גם בלי קורונה מנובזת שמסתובבת בשטח, אבל ההסבר שלו נשמע לנו משכנע מספיק, כדי שאארוז את עצמי ואגיע לחדר המיון.
היה חם. הייתי לבושה בחולצה קצרה והיד הסוררת בהקה למרחוק בכפל גודל ובצבע ארגמן.
בכניסה לחניית בית החולים מדדו לי חום, לא היה. לאוריאל שישב לצדי לא מדדו.
טופס 17 כבר המתין לנו. ובו כתובה הייתה הסיבה להגעתי. נשאלתי למה הגעתי והסברתי ואף הצבעתי על המובן מאליו.
הגברת שאלה אם היה לי חום היום או אתמול.
טיפשה שכמותי, אמרתי לה שאתמול בבוקר (למעלה מ 24 שעות קודם לכן) היה לי חום שירד בעזרת אקמול.
באותו הרגע, הפכתי לחשודה בקורונה. נשלחתי למיון נשימתי.
לא עזרו ההסברים שלי ולא הבקשה שלי להתחשב בעובדה שאני שייכת ל"קבוצת סיכון".
אתמול היה לך חום ואלה הן ההוראות של משרד הבריאות.
במילים אחרות:-
אתמול היה לך חום – היום נסדר לך קורונה.
הרצון המיידי היה לנוס על נפשי.
אבל חסימה בוורידים, נראתה לי כמו משהו שלא בא לי לחזור איתו הביתה ועל כן נכנעתי לטפשת.
כבר כשנכנסתי לחדר המיון הנשימתי, פלט רופא שישב שם
"צילוליטיס. מה היא עושה פה?"
האחות שבדקה אותי גילתה שהמדדים שלי מעולים, הסטורציה בדם תקינה (98% אם בא לכם לדעת), שאין לי חום ושלחץ הדם שלי תקין.
בהתחשב בתוצאות ובמראה היד, קראה לרופאה שם ואמרה שהיא לא חושבת שיש סיבה לאפסן אותי במיון הנשימתי. הרופאה הסכימה, אבל אמרה שאלה הן ההוראות ושאמתין בחדר האחות והיא רצה להתייעץ. באה עוד רופאה שגם לדעתה המקצועית לא היה צורך להכניס אותי להר הנגיפים והחיידקים, שבמיון הנשימתי.
כל אלה באמת ובתמים ניסו לעשות הכל, כדי שלא אהיה נאלצת להיכנס בשערי המיון הנשימתי.
אבל כל מי שאיתו התייעצו, הודיע שנכון אבל:-
"אתמול היה לה חום ואלה הן ההוראות של משרד הבריאות ואסור להפר אותן"!
עוד סיפרו לי, שהוראות משרד הבריאות משתנות בממוצע אחת לארבע חמש שעות.
גם במיון הנשימתי נבדקו שוב ושוב המדדים, שהתעקשו להיות תקינים.
ישבתי שעות בתוך ים של אנשים משתעלים, כאלה שאובחנו עם דלקות ריאה והמתינו לאשפוז.
העובדה שצריכה הייתי לעבור אולטרסאונד שישלול את הפקקת ויאשר לצילוליטיס לזכות בבכורה,
גרמה להם לכאב ראש לא קטן.
וזאת עליכם לדעת. משנכנסתם בשערי המיון הנשימתי, אתם אסירים.
נגזר עליכם לשהות בחברת אנשים חולים במחלות ריאה, גם אם אתם מגיעים בגלל פציעה ברגל,
דלקת עיניים, או כל תקלה אחרת שהתעקשה להפציע אצלכם, דווקא בזמן קורונה.
אתם לא יכולים לצאת לאוויר הצח ולהמתין שם, כדי למתן את הסכנה, ואתם לא יכולים להיות מובלים
אל מחלקת הדימות לעבור בדיקה נחוצה. אתם מראש מוגדרים כפצצה מתקתקת.
העבירו אותי בדיקת קורונה.
ולאחר המון מאמצים, הצליחו להזמין עבורי אולטרסאונד נייד..
איפה עברתי את הבדיקה?
במחלקת המבודדים החולים בקורונה. כן כן, לשם מותר לאדם בריא להיות מובל.
אמנם בחדר נפרד, אבל "זכיתי" בכבוד המפוקפק לעבור דלת עליה כתוב שאסורה הכניסה.
לא רציתי להיכנס לשם. כבר כמעט דרשתי לחתום על מסמכי ויתור ולקחת את עצמותי ואת הפקקת,
שכן או לא יש לי, ולחזור הביתה.
הרופאים והאחיות שם היו אובדי עצות. וניתן היה לראות והם אפילו הודו, שאין סיבה להחזיק אותי שם, אבל משבאתם בשעריהם – אבוד לכם.
ואבוד היה גם לי.
כאן המקום להודות מקרב לב לאחות פלאית אחת, שמרגע שנכנסתי למיון הנשימתי, דאגה ללוות אותי ולהשגיח עלי מכל משמר.
היא ליוותה אותי לאותה מחלקה תוך שהיא דואגת למגן אותי מכף רגל ועד ראש.
הטכנאית שהמתינה לי שם, מהרה להכריז באושר ולשתף אותי בשמחתה, שפקקת אין כאן,
וממש ניתן היה לשמוע ולחוש שהיא שמחה בשבילי.
האחות הפלאית דאגה ללכת לפני, ולדאוג שלא אגע בכלום, שכלום לא יגע בי.
להוריד מעלי את החלוק ולעזור לי לקרצף את עצמי מאיימת הקורונה.
לתת לי כפפות ומסכה חדשים ולעזור לי אפילו לחטא את התיק שהיה אתי.
אני מודיעה לכם כאן:-
אם לא הייתי מלווה על ידי האחות הזו – לא יכולה הייתי לשרוד את הסיוט.
חשוב לי לציין שכל הרופאים והאחיות שם היו אדיבים, אמפטיים וכבולי ידיים.
כל מי שמגיע למיון, גם בעתות שלוות יותר, עובר סדרת בדיקות דם.
צריכה הייתי להמתין לתוצאות הבדיקות ובשעות ההמתנה ישבתי בתוך חדר ובו אנשים משתעלים,
גונחים וחולים.
אבל לי רק כאבה היד.
בשלב כל שהוא התברר שהרופא הראשון, שהודיע "צילוליטיס", צדק.
חוברתי לאינפוזיה לחצי שעה ואז חצי שעת המתנה נוספת, לוודא שלא החלטתי לפתח איזו תגובה
לא ראויה או רצויה.
ואז, פתאום התברר שהפרוטוקול דורש גם צילום חזה.
כי, אם הגעת למיון נשימתי, זה לא משנה אם אין חום, המדדים תקינים ובכלל מי שרצה להפסיק לנשום
זו יד סוררת אחת…
סירבתי.
ביקשתי מהרופאים – תסתכלו עלי. תסתכלו על היד שלי, אתם יודעים למה אני פה. אתם מבינים ויודעים שאין סיבה להקרין אותי עוד. ולא אכפת לי לחתום על סירוב. כשאני מצויידת במרשם מרשים לאנטיביוטיקה – שוחררתי.
היד כבר מתנהגת יפה יותר. תודה ששאלתם.
אני מודה לאחות הנפלאה שלוותה אותי ושמרה עלי ועל שפיותי ולרופאים, שבסופו של יום עשו צעד אמיץ, ובניגוד להחלטה של מבולבלים חסרי ידע במשרד הבריאות, שחררו אותי לביתי למרות שסירבתי בתוקף לצילום החזה.
כולי תקווה, שלמרות המאמץ של פקידוני משרד הבריאות להעניק לי קורונה כשי לחג, לא יתברר בעוד שבוע שתוצאת בדיקת הקורונה שנעשתה לי עם הגיעי על לא עוול בכפי אלא אודם בידי, תהייה
שלילית גם אם אהיה חלילה נאלצת לעבור אחת נוספת.
(לא, אין לי שום כוונה לחזור למיון פעם נוספת, בטח לא כשאני צלולת דעת ובהכרה)
ושנהיה כולנו בריאים וחזקים.
