הקולות המספרים ששבו את לבי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
פרסום בחמושה

על קולות וצבעים

תבלינים

כילדה, בטוחה הייתי שהעובדה שאני רואה קולות וצלילים בצבעים, אינה חריגה. לכן, לא הבנתי מדוע אנשים היו מסתכלים עלי בעקמומיות תוהה, כשהייתי אומרת שלדבר ברנש זה או אחר יש (סתם לדוגמא) קול ירוק, או קול צהוב חיוור. למדתי להימנע משימוש בביטויים כמו "איזה קול כחול מבריק " או "איזה חום קטיפתי הקול הזה". אבל, לפעמים ברח לי. הרי כתוב "וכל העם ראה את הקולות.."

שנים רבות חלפו עד שבעקבות "בריחה שכזו" מישהו זרק לי "גם לך יש סינסתזיה".
אז כן, יש בי מעט מהתבלין הזה.
האוכל שלי לא מדבר אלי, ולמזלי איני מריחה מספרים (מזל, כי אני כל כך נרתעת מכל מה שקשור אליהם, שבטח הריח היה בלתי נסבל). רק רואה צבעים – גם כששומעת קולות וצלילים. וזה מזל. מזל גדול! מפני שפרצופים אני לא מזהה רגע קט אחרי שראיתי אותם, אבל את הקול זוכרת ואת הצבע גם. ולמרות שיש המון אנשים עם קול כחול, כשאשמע קול גם עשרות שנים אחרי, אדע איפה ראיתי את הצבע הזה ולמי הוא שייך.

מה היא מקשקשת לנו עכשיו על קולות וצבעים?

קולות וצבעים בשוק

לשני אמני השפה והמילים שלבי הלך שבי אחריהם, צבע קול חסר הגדרה מדויקת.
צבע בלי שם שאני יודעת לתת. כלומר, כשאני שומעת אותם אני רואה צבע.
אבל הוא תוצאה של כזו בחישה רבתי, של כל כך הרבה נגוהות צבע, שהם מדברים צבע אחר – חדש.
ורק לאחרונה הבנתי, שבחושים ובתחושות הפרטיים שלי – שניהם מדברים כמעט בצבע אחד. זו לא האינטונציה, זה לא האופן בו הם הוגים את המילים, או שוזרים זו בזו את האותיות למילים.
זה הצבע השלם אותו הם מדברים.

יוסי בנאי, עליו השלום ודורון נשר – יבדל"א.

ורשומה, על שום מה?

כי – ביקרנו לאחרונה בתערוכת "הבנאים" במגדל דוד.

מגדל דוד

"הבנאים"

כי – סיימתי לאחרונה את ספרו המרתק של דורון נשר "המוח שלי ואני".
כי – מעולם לא חשבתי או אמרתי שאני "מעריצה" את הזמר קוקוריקו השומרוני, או הסופר יהושפט החרדלי. הערכתי, אהבתי לשמוע, לראות, לקרא. "הערצה", לא הייתה משהו שחוויתי כלפי דמות ציבורית זו או אחרת.
אל השניים האלה, תחושותיי גובלות בהערצה.
וגם כיובעיקר כי, זה הבלוג שלי! וכמו הפה שלי, גם הוא ברשותי.

יוסי בנאי

יוסי בנאי - תערוכת הבנאים מגדל דוד

"יוסי חזקי יונה"
התקליט הזה, שהושמע רבות על הפטיפון בביתנו שבאשדוד, היה אהוב עלי.
במיוחד שבה את אזני ולבי, קולו של אחד…היוסי הזה שבחבורה. יוסי בנאי.
הייתי ילדה בת ארבע או חמש, כששמעתי את קולו והודעתי להוריי שאתחתן אתו, עם היוסי הזה. כי יש לו קול עם צבע שאני לא יודעת את השם שלו. צבע מיוחד.
לימים הפציעו בביתנו תקליטים נוספים כשהאהוב מכולם היה עם שירי ז'ורז' בראסנס.

מי לא מכיר את יוסי בנאי ? נדמה לי שאין אדם מעל גיל 20 שלא ידע לזהות את קולו,
גם בלי לראות ת'צבעים.
ולמרות הערכתי הרבה אליו, איכשהו קרה שלא יצא לי לראות אותו, בשר ודם, על הבמה.

עד ש...

עד שיום אחד, כמתנה ליום השנה לנישואינו, הודיע לי אוריאל שהוא רכש כרטיסים להופעה של יוסי בנאי, "מרוב אהבה". ברעננה, לא פחות ולא יותר.
לשם הוא השיג כרטיסים וזו אמורה הייתה להיות ההופעה האחרונה של אותה תכנית. רק של אותה תכנית. (אחריה הוא השתתף גם בהצגה בהבימה – "הכתר האחרון").
כדי לראות את יוסי בנאי, מוכנה הייתי לנהוג עד קצה העולם.
תודו שרעננה, עם רחוב אחוזה שלה, שאנחנו יודעים איפה הוא מתחיל אבל תמיד מרגיש לי שאפילו הוא עצמו לא יודע שהוא כבר נגמר, זה קצת, במידה מסוימת, סוג של…
וגם אם לא תודו, אז מה!

זוכרת את הרגע בו יוסי בנאי עלה על הבמה, זוכרת כאילו היה אתמול.
לא העזתי לעפעף – כדי לא להפסיד ולו גם ניע. נשמתי נשימות מדודות, כדי לא להפריע לשום תו, לא להתערב במעשה האהבים שלו עם המילים, עם השפה.
ראיתי את יוסי בנאי על הבמה.
כבר לא הייתי הילדה בת הארבע או החמש שרוצה להתחתן אתו. הייתי אם ורעייה, שהייתה שבוייה בקסם הצבע. צבע הקול, והנימה המתנגנת שלוותה כל אות בתוך כל מילה בתוך כל משפט ויחד יצרו קסם גדול אחד. מעגל צבע גדול שעטף וכיסה את הכל.
וזהו. פעם אחת ודי.
יוסי בנאי לא עשה יותר תכניות יחיד.
אבל, הפעם הזו וההתרגשות סביבה נשארה אתי כתכשיט יקר ערך.

דורון נשר

ת'אמת? ראשית כל ולפני הכל, כבר המון זמן מתחשק לי לסגור חשבון עם הברנש הזה, שגזל מעיניי ומעיני אוריאל שעות שינה מרובות.
"ציפורי לילה".
איך אפשר לישון, כשדורון נשר מגיש על מגש מרחף את התוכנית הזו? מדבר, מספר, מתברבר ומתפלסף. הקול הזה, עם ההומור הדוקר, המבקר אך לא שופט. התמכרתי.
דורון נשר ובת הדייג מולנו – זה לא כוחות!
תגיד לי משהו מר נשר, ככה עושים? גורמים להתמכרות ו…נוסעים?
דורון נשר גם אחראי, יחד עם רנן שור, על אחד הסרטים הנפלאים ביותר שנעשו פה, "בלוז לחופש הגדול".

נעימת הסרט "בלוז לחופש הגדול" בעיבודו של אוריאל אטלס
ובנגינתם של אוריאל אטלס ו עופר אטלס.

בעיני אוריאל, זה הסרט הישראלי הגדול בכל הזמנים. אני נוטה לחשוב שהוא צודק.

♦♦ ודרך אגב, אם כבר דברנו על קצה העולם ורעננה, אם עוד לא שמתם ידכם,
בזמן מן הזמנים על הספר "אחד מרעננה" כדאי לכם לתור אחריו ♦♦

ואז הוא נעלם. נסע לו אל מעבר לים.
מצד אחד, זו הייתה הזדמנות חגיגית לנסות ולצבור מחדש שעות שינה, כדי שכשיחזור יהיו לנו עודפים.
מצד שני וברצינות? זו לא התנהגות!
כמה שנים מאוחר יותר, בשבת זו או אחרת נסענו לאיזה אי-בזה, שאיני זוכרת את מיקומו המדויק, אבל זה לא באמת חשוב לעניינינו, כשלפתע בקע מהרדיו צבע מוכר. יפה ומיוחד. כזה שאיני יודעת איך קוראים לו.
לא האמנתי למשמע אוזניי, בטוחה הייתי שאני מדמיינת ושמדובר בשידור חוזר של…
אבל אז הוא הציג את עצמו, וטען שהוא, הוא דורון נשר ושהוא בכלל "תושב חוזר"

דורון נשר חזר. והיה ברור שגם את "תושב חוזר", לא נרצה להפסיד.

והוא, בהחלט לקח אותנו לשם…לאוזניי, אף אחד, אבל ממש שום איש בעולם, לא יודע לתנות אהבים עם השפה כמו דורון נשר וכמו שידע יוסי בנאי. אולי על הכתב כן.
בדברת פטפוטית ובפטפטת דיבורית מתנגנת וצבעונית, הם יחידי סגולה.

ואז הוא שוב נעלם

בחרדה גדולה עקבנו אחר האירוע הקשה שגרם להיעלמותו.
בשבתות, בשעה 12:00, מקפידים היינו עדין לפתוח את הרדיו בגלי צה"ל, בתקווה ש…והיינו מלאי הערכה על כך ששמרו לו את הפינה שלו. ואז הפסיקו.
אנחנו, המשכנו לחכות. באמת.
לא יכולה הייתי להאמין ולו גם לרגע אחד, שאשף המשפטים לא ימצא דרך לחבור אליהם מחדש. אין סיכוי שמר "ואנחנו ננצח ואתם לא לבד",  והמילים – לא יחזרו לאחד כוחות.

וחיכיתי

במרץ השנה, שמענו שבתוכנית "עובדה" יסופר סיפורו המופלא של דורון נשר.
צפינו. בטח שצפינו. בתכנית שמענו שדורון נשר כתב ספר וש "תושב חוזר" – חוזרת.
ב-13/03 נסענו לטייל.
לא היה לנו ברור אם בשעה 12:00 נהיה במכונית, או נהדס בין שבילים אלה או אחרים. אז טענו את סוללת הטרנזיסטור, והיה ברור שהוא בא אתנו.
כן, פרימיטיביים שכאלה. לא חשבנו בכלל על האזנה דרך אפליקציה זו או אחרת, או דרך האתר.
הטלפון הוא טלפון והטרנזיסטור? או! טרנזיסטור זו הדרך להקשיב כראוי.
כשהלכנו שם, בשבילי אלוני יצחק, נזכרתי בטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לאזנה של אמי, בזמן מלחמת ששת הימים, אי שם באשדוד.
טרנזיסטור זה ה-סמל של ה– "אסור להחמיץ".

הטרנזיסטורים של היום, זה לא מה שהיה פעם 📻

נראה היה שהטרנזיסטור שלנו התקשה להבין את גודל המעמד, ההתרגשות והציפייה.
הוא לא העריך אותנו על כך, שבזו הפעם לא השארנו אותו בבית להנעים זמנם של צמד הכלבים, אלא ממש לקחנו אותו אתנו לטיול. ויחרוק ויקרטע ו…
אמנם אנחנו שייכים לעדת המתקוששים, אבל לפתע הרעיד נים זה או אחר אי שם בנבכי המשהו, ונזכרתי שיש אפשרות להאזין לרדיו גם דרך הנייד. כן, זה שתמיד טענתי שנועד ל:-
"שלח" "קבל" "ענה" ו"זרוק לתיק" – ידע לתת מקום של כבוד ל"תושב חוזר".

אחת עם מצלמה ואחד אוחז בנייד

הסתובבנו וטיילנו עם דורון נשר.
בין המילים שלו והרעד בקולו, לבין השבילים עליהם הידסנו, ולא ידענו את נפשנו.
כן, שומעים את הקושי. אבל הלוואי והיה חוזר ולו לפעם בשבועיים, מוכנה להתפשר על פעם בחודש, אבל דחילאק גלי צה"ל – תנו לנו אותו בחזרה.

המוח שלו והוא

הספר "המוח שלי ואני" – הוא שעורר אותי לכתוב את הרשומה הזו.
שמעתי את דורון נשר בקולו וראיתי את גווניו, תוך כדי קריאה.
תוך כדי תיאור הקושי, על רגעי המר והמתוק, על רגעי הפיכחון והעייפות.
הוא – מתאר במילה הכתובה ואני,  שומעת אותו בקולו.
יכולה הייתי לשמוע את בת הדייג מתנגנת, כשדורון נשר מנסה לדוג מילה אחר מילה, באגם של שכחה,
נחוש לחזור איתה כשהיא תפוסה בקצה החכה. כשהוא מתווכח עם היד הסוררת או הרגל המתנכלת…
כשספרו בידיי ואין כל רחש אחר בסביבתי, ידעו דפי הספר להשמיע לי את אותו צבע לא מוגדר, אבל כל כך אהוב, מיוחד ומוכר.

וזהו.
אין "פואנטה" וגם לא "פאנץ'".
זו רשומה אישית, על קולות מספרי הסיפורים ששבו את לבי
ועל צבע בלי שם מוכר, אבל הוא שם והוא קיים.

הצילומים שליוו את הרשומה, למעט צילום העץ, צולמו בירושלים בשוק מחנה יהודה, במגדל דוד ובתערוכת הבנאים.

רוצים לקבל עדכונים במייל? הירשמו לניוזלטר של חמושה:

חדש! מטיילים בעקבות חמושה

פונים אלי לעתים לשאול אם אני מארגנת טיולים מהרשומות שלי בבלוג.

אני שמחה ונרגשת להשיק סיורים רגליים עם מדריכים מקצועיים בעקבות הטיולים שלי

תגובות

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. ציפי

    כתבת באופן מלא אהבה על 2 אנשים שגם אני אוהבת. שירי ברנסאנס של יוסי בנאי נוגנו אצלנו ללא הפסקה ומבחנתי זה היה ממש פס קול ילדותי. לפני כשנתיים ראיתי את הסרט הנהדר שעשו עליו, מקטעי ראיונות מצולמים והדמעות ירדו מעיני. קול של אהבה היה לו, מיוחד במינו חכם וחם. אני לא רואה צבעים בקולות, רק יכולה לנסות להבין למה דווקא ליוסי בנאי יש צבע חום. את דורון נשר שמעתי לא מעט ואפילו עכשיו כשקראתי את מה שכתבת אני שומעת אותו מדבר. גם לו יש קול מיוחד והוא איש מיוחד. הסיפור שלו, המלחמה המופלאה על חייו, יישר כוח לו. אני אנסה לקרוא את הספר בהמלצתך.

    1. ניני אטלס

      תודה רבה, ציפי. אני כל כך שמחה שאנחנו חולקות אהבה משותפת לשתי הדמויות הנפלאות הללו. והספר, לא יכולה הייתי להניח מידיי.

  2. תמרית

    כל פעם אני לומדת עליך משהו חדש…?
    לא היה לי מושג שאת שומעת צבעים אם כי הכרתי את התופעה מקריאה.
    פוסט אישי שהצליח להעביר את הרגשות העמוקים שיש לך לשני האמנים האהובים. רגש זה כל הסיפור: שלך, שלהם ושלנו הקוראים.

    1. ניני אטלס

      🙂 תודה, תמר. כל כך התרגלתי להקפיד במילותיי שבאמת קשה לדעת את זה עלי 🙂
      כל כך שמחה שהצלחתי להעביר את דבר הערכתי לשניים הללו.❣

כתיבת תגובה

תגובות פייסבוק

חיפוש מלונות

Booking.com

חפשו יעד באתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

פרסמו את העסק בחמושה!

תוכן שעשוי לעניין אותך

חמושה גם בפייסבוק:

רוצים עדכונים למייל?

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

פרסמו את העסק שלכם בחמושה!

כתבה פרסומית לבתי עסק

כרטיסי מדריכי טיולים

אטרקציות לילדים