מי לא אוהב לצאת מהבית ולשים פעמיו לראות הופעה
של אמן או להקה שהוא מעריך?
מי לא שמח לקראת ערב כזה, שעל פי רוב יהיה סוחף ומרגש, לעתים מעורר נשכחות ולעתים מלחלח עין.
אני מניחה שמעטים יהיו הקוראים שיקפצו עכשיו יניפו אצבע באוויר ויצעקו "אני, אני"
גם אנחנו אוהבים.
החלטתי לנסות לעורר מודעות לבעיה לא קטנה שקיימת בהופעות שכאלה, כשאני מרשה לעצמי לקוות שפה ושם יהיה אומן שיקרא את דברי, או שיועברו לו המסרים והוא ייקח אותם אל תשומת לבו.
אני אספר כאן על שלוש מההופעות שראינו לאחרונה.
האחת של דני ליטני. זו הייתה הופעה אינטימית רגועה, שופעת הומור, ובהתחשב בזה שאני אוהבת את קולו ושיריו מאז "איש חסיד היה" הייתי נרעשת ונרגשת.
ויכולנו לשבת ולהתבונן באיש הנהדר ומלווהו על הבמה ורק להתענג.
אם יש לכם זמן – רוצו. כיף גדול היה שם.
האחרת של "קצת אחרת" שלמה יידוב, שלמה גרוניך ושם טוב לוי. שוב, הופעה נפלאה. היינו כחולמים. הכל נשאר אותו דבר.
ויכולנו לשבת ולהתבונן בשלושת המופלאים על הבמה, להקשיב, להתרגש ולהתענג.
האחרונה הייתה של קובי אפללו. אתמול, לכבוד יום הולדתו של אוריאל, יצאנו לראות הופעה של זמר נפלא עם קול קטיפה שלא רבים כמוהו.
הומור משובח, שירים נהדרים וטוב לב שממש זורם ממנו אל הקהל ואל חבר מלוויו המשובח.
ולא יכולנו לשבת ולהתבונן. יכולנו רוב הזמן רק להקשיב, ליהנות מקולו ומסיפוריו, אבל אחת לכמה זמן נאלצים היינו להרכין את הראש ולהסתיר את העיניים.
אלומות אור חזק ביותר שהציפו את הקהל מידי פעם. והכי קשים ומסוכנים – ההבהובים.
לא. לא נתקלנו בזה רק בהופעה של קובי אפללו הנהדר. משום מה זה הפך להיות איזה מנהג להבהב מיני היבהובין לעת מוזיקה. באירועים ובמופעים.
ועל שום כך מגיעה הרשומה הזו.
נראה לי שרוב האומנים, או בעצם, רוב בני האדם, למעט אותם שאין להם ברירה אלא לדעת, לא יודעים שההבהובים הללו, בזמנים ובצורות קבועים, עלולים לעורר התקפי אפילפסיה.
אמנם עוצמת הגירוי שמעורר התקף שונה מחולה לחולה, כמו גם עוצמת ההתקף, אבל מן הראוי לקחת את זה בחשבון.
כשישנה תבנית קבועה, גרוי אור גבוה, הבזקים או הבהובים, לא משנה איך תקראו לזה, עלול אדם שבא רק כדי ליהנות, לחוות התקף אפילפטי מיותר. (כאילו שיש כזה שאינו מיותר)
גילוי נאות – אוריאל חווה מספר התקפים אפילפטיים חמורים בחייו.
זה באמת נחוץ? ההבהבת הזו?
גם אלומות האור החזקות שנזרקות אל עבר הקהל גורמות לאי נוחות. במיוחד לאותם שזכו בנחת נוכחותה של הפוטופוביה או רגישות יתר לאור. זה כואב כמו סכינים בעיניים.
אני מניחה שגם מי שאינו בעליה המיוסר של הפוטופוביה, יודע כמה לא נעים להיות מסונוור. על אחת כמה וכמה מי שכן.
גילוי נאות מס' 2 – אני פוטופובית. חמושה תמידית במשקפי שמש כהים במיוחד שנצבעים במיוחד עבורי. אבל לא מרכיבה משקפי שמש בהופעות.
אנחנו הולכים להופעות. אנחנו אוהבים לראות את האומנים על הבמות. אבל מעטות הן הפעמים בהן אנחנו זוכים לשבת רגועים ונינוחים מול הבמה, בלי שנהיה נאלצים להסתיר את העיניים, כדי שנוכל לפחות ליהנות ממשמע האזניים.
אז, אומנים יקרים, די-ג'יי מכובדים ואומני תאורה. אנא, נסו למצוא דרך לעשות פעלולי תאורה כאלה, שלא יפגעו אפילו לא באחד שהגיע כדי לחוות את ההופעות שלכם.
וגם אם לא. זה הבלוג שלי – אז שפכתי.
לא. אין תמונות מהופעות. בהופעות, הנייד שלי בתיק ?אבל תמונת הכותרת צולמה כאן והדיסקים המצולמים – שלנו.
