הדברים הקטנים גדולים

 לזיכרונות הילדות יש טעם וריח וצלילים משל עצמם.

היצירה הזו, בביצוע הספציפי הזה. ואפילו התקליט הזה.  זו היצירה שאמא שלי אהבה יותר מכל היצירות בעולם.
לא שהיא לא אהבה עוד, אבל זו הייתה עבורה גולת הכותרת.
לא היה בנמצא ולו גם ביצוע אחד שישביע את אזנה רב עונג – כמו הביצוע הזה.
לא יהודי מנוחין, ולא יאשה חפץ לא אייזיק שטרן אותו אהבה ולא יצחק פרלמן.
זינו פרנצ'סקטי.
אני חושבת שידעתי להגיד "זינו פרנצ'סקטי" – לפני שלמדתי להגיד "רחוב הזית 3 אשדוד". שם נולדתי.

קולות של בית.

אותות אמא

שבת בבוקר. מהפטיפון שבסלון מתנגנים צלילים. זינו פרנצ'סקטי עם מנדלסון, אגם הברבורים של צ'יקובסקי, שחרזדה של קורסקוב, תמונות בתערוכה ועוד ועוד.

לא תמיד אותן יצירות ולא בסדר קבוע, אבל תמיד תמיד, הקונצ'רטו הזה יפתח את השבת. ואמא שלי תסתובב בבית ותשרוק בשריקה מופלאה, יחד אתו. תוך כדי צלילים הבית מתנהל. לא צריך היה לשבת ולהקשיב.

 כמו לנשום, כמו לשתות כמו לחיות. 

אותות אבא

זה היה הקונצ'רטו האהוב על אבא שלי. כשהיה נער ניגן בתזמורת חולון על חצוצרה, אפילו שמעולם לא למד לנגן על כלום 🙂  חיפשו חצוצרן, אז הוא בא ואמר שהוא יכול.

שבת בצהריים עם "שירים ושערים" והקולות אותם קולות האותות אותם אותות והצלילים אותם צלילים. בכל שבת אותות של שבת.
בשאר הימים האותות הקבועים היו מוזיקה קלאסית, הפיפסים של החדשות, בחצי היום ועוד

אותות ילדות
"שלום ילדים זו אסתר מדברת אליכם" "פינת הילד" ואחר כך "הפינה לאם ולילד" ו"חתול בשק" " ו"אלף לילה ולילה"

אותות עם טעם של ילדות.

מה בכלל העיר את הרשומה הזו, שבכלל לא התכוונתי לכתוב??

גריג! הוא התחיל.
כשהייתה לי אמא, והייתי שומעת יצירה, יודעת שאני מכירה אותה ואפילו שרה עם הרדיו, אבל לא מצליחה לזהותה בשם נעוריה, הייתי מרימה טלפון:- "אמא, מה זה"? ברוב המקרים הייתה מייד נזרקת התשובה לחלל האוויר.
ברוב המקרים.
אני זוכרת במיוחד פעם אחת בה רוני בלכנר, שכן שאהב גם הוא מוזיקה קלאסית, עלה יום אחד למעלה כשהרדיו פתוח על רשת א'. פה המקום לספר למי שלא יודע, שאני ילידת ראשית המחצית השנייה של המאה הקודמת. וזה היה מזמן. לא היה כל המוזיקה או קול המוזיקה. רשת א' הייתה הנגנית הראשית של מוזיקה קלאסית. ברדיו התנגנה יצירה שהוא לא הצליח לזהות.
"לאה, מה זה"? והיא חשבה שניה, הקשיבה ובלי להתבלבל ענתה "אה, זה? מעוף התיקן השחור"! ורוני, שלא באמת הקשיב לתשובה אמר אה, נכון! ושניה אחר כך התפוצצנו מצחוק.
אבל בדרך כלל – כשהתקשרתי היא ידעה. ואם לא מייד, אז שתי דקות אחר כך ואז היא הייתה מתקשרת ובתרועת ניצחון נותנת בה שמות.

אז בטח אתם שואלים מה כבר גריג עשה לי, שגרם לי לספר לכם את כל זה.
שמעתי אותו ברדיו תוך כדי נסיעה. ונהגתי ושרתי עם המוזיקה ולא הצלחתי לתת ליצירה שם. וזה שיגע אותי. והאינסטינקט הראשון היה להושיט יד לתושבת הטלפון ו"אמא, מה זו היצירה הזו".
ולא היה לי למי להתקשר.

באופן מוזר ומכאיב במיוחד, תוך שבועיים זה קרה פעמיים נוספות. תמיד על אותו פרק ותמיד נשלחה היד לתושבת הטלפון ושבה אל ההגה כשבגרון חנוק אני ממשיכה לשיר עם היצירה המתנגנת. מזל שבקול/כל המוזיקה, בדרך כלל מגלים בסוף את הסוד.
הרגעים האלה, בהם אני לא יודעת לקרוא ליצירה בשמה ולא יכולה להגיד "אמא תגידי" הם בין הרגעים בהם הגעגוע מכווץ אותי. לא רק את הלב. את כולי.

פעם היו לי הורים.

עם אבא שלי היה לי קשר מיוחד במינו. יכולים היינו לשאול שאלות ולתת תשובות רק עם העיניים. יכולה הייתי להתקשר אליו באמצע יום לעבודה ולשאול "למה אתה מציק לי" והוא יצחק וישאל "איך ידעת"? אפילו שהוא ידע שאני פשוט יודעת. מישהו הרגיז אותו בעבודה, הייתה לו תקלה בדרך. משהו הציק לו.
וגם הוא, יכול היה להתקשר אלי שניה אחרי שמשהו הציק לי ולהגיד משהו כמו "בדרך חזרה מהעבודה אני עובר, יש מה לאכול?" אפילו שהם גרו ברחוב המקביל ואפילו שידענו שהוא יחזור ממני הביתה כדי לאכול גם את מה שאמא שלי הכינה.
אבא שלי נתן לי את המצלמה הראשונה. אבא שלי זה שהיה אומר לי, כשביקשתי עצה, משפט כמו:-
"אני אצייר לך עכשיו את הבית עם חלון בכל פאה. אני אספר לך מה הנוף שנשקף מכל חלון, אבל את לבד תבחרי את הנוף שמדבר אליך ואני סומך עליך ויודע שתבחרי את הנוף הנכון"

המון דברים אבא שלי לימד אותי. הוא רק שכח ללמד אותי, איך לכל השדים חיים בלעדיו.
ב 19 למאי 2002 בגלל רשלנות רפואית, אבא שלי נעלם. וחלק מנשמתי – הלך אתו.
אבל הוא נתן לי את המצלמה הראשונה. ולימד אותי שיש המון נופים. ואני מצלמת. מצלמת את עצמי לדעת. ובוחרת נופים ותנועות, סיפורים ומשמעויות.

אמא שלי נעלמה מחיי אחרי ייסורים. כשהיא נעלמה, הייתה לי תחושה שהיא הלכה לישון עם מלאכים. לא שלא כאבתי, אבל הידיעה שתם הסבל הייתה גדולה מהכאב על האובדן.

אבל הגעגוע…

הגעגוע לא הולך לשום מקום.
כשהם היו בחיים, יום יום הייתי מתקשרת ולו רק כדי לשמוע את קולם. גם אם רבנו (אוהו, אמא שלי ואני בורכנו באופי שונה והיו לה דרכים משלה…) וגם אם שמחנו .
לא עבר ולו גם יום בלי שאדבר עם שניהם, ועם כל אחד לחוד, ולאחר לכתו של אבי, יום יום עם אמא שלי.
והמשכנו לריב, והמשכנו לצחוק והמשכנו לאהוב.
פעם היו לי הורים.
והכל בגלל גריג, ששלוש פעמים סרב לגלות לי את שמו, כששמעתי את הפרק השלישי בנסיעה.
והכל בגלל היד הסוררת תמידית, שנשלחה לתושבת כדי להכות מכה כואבת. רק בגללם – הרשומה הזו נכתבת.
זו רשומה של געגוע.