החיים בהחלט יודעים להפתיע

התמונה מדף הפייסבוק של Three rivers art project עמותת שלושת הנחלים

למה "חמושה" ולמה "עדשה" ואיך זה מתקשר לתמונה שלמעלה.

לאורך השנים העליתי צילומים שצילמתי לפייסבוק, בעיקר על מנת לשתף אנשים בחוויה שחוויתי דרך העיניים שלי. אני נהניתי לחוות, אוהבת לצלם, ושיתוף אנשים בחוויה טובה זה כיף.

זוגות זוגות

לפני כ 10 שנים, ראה עלם חמד אחד את הצילומים שלי ואמר:- ניני, את חייבת להתחיל למכור את הצילומים שלך. זו אומנות.

דחיתי את המלצתו בלי להסס ובלי להתבלבל. מה פתאום? אני לא צלמת. לא למדתי צילום, אין לי מצלמה משוכללת. זו תהיה חוצפה ושחץ מצדי. אני לא צלמת, אני מצלמת.
הוא ניסה לשכנע, אבל מהר מאד הבין שאני עיקשת ולכן אמר את המשפט הבא:-
"אני בטוח שיום אחד תקבלי שכל ותחליטי שאת כן רוצה לעשות משהו עם הצילומים שלך. כשהיום הזה יגיע – תני לי צלצול ואני מבטיח לעזור לך". והקשר נותק. נשאר פייסבוקי שכזה. לייק פה ולייק שם, אבל לא קשר בינאישי שמעבר.

למסגר את יפו מבית רוזנטליס הצייר

במהלך השנים הללו התחלתי לקבל עוד ועוד תגובות דומות. שאלו איפה אני עושה תערוכות, אם אני מוכרת צילומים. מחמאות הורעפו, ומחמאות זה נחמד והיה לי נעים לקבל אותן. זה היה הגיוני שיחמיאו, לא? אלה חברים שלי, ברור שיפרגנו.
אני מצלמת – אני לא צלמת.

מצלמת – מצלמת מצלמות

לפני שנה נסגר מקום העבודה שלי. ואני, ששבוע ימים אחרי כריתה חזרתי לעבודה, כי השתגעתי מישיבה בטלה בבית, נשארתי ללא עבודה. ולא רק שנשארתי ללא עבודה, גם לא טרחו לענות לקורות חיים ששלחתי לעשרות.
נו באמת, את בת 59 – לכי מצאי הר טרשים קרח ותתייבשי שם. אישה בת 59 לא ראויה לתשובה, לא כל שכן למקום עבודה.
התחלתי שוקעת.

מה מאינה?

חברה  אמרה לי שאני חייבת לנסות למנף את התחביב שלי, שהגיע הזמן.
בחיי שלא ידעתי על איזה תחביב היא מדברת. היא הרי יודעת שאני לא יכולה יותר לעשות את התכשיטים שעשיתי, את עבודות העץ שהכנתי. היד הסוררת לא מאפשרת.

אבל היא בכלל התכוונה לצילום.
אני חייבת להסביר משהו. הצילום עבורי הוא לא תחביב. הוא צורך. הוא תשוקה. אני ציידת סיפורים. אני מצלמת מהבטן. בלי חוקים ובלי כללים. אני יורה. התגובה הראשונית הייתה אותה תגובה – מצלמת, לא צלמת!

אבל היה לי ריק, ומשהו חלחל. החלטתי לנסות ולהסתכל בתמונות שצילמתי בעין זרה. להיות תיירת בצילומים שלי. לנסות ולמצוא בהם את מה שאנשים אחרים מוצאים. בה בעת, החליט בני שמן הראוי שאפתח פרופיל אינסטגרם – והחלטתי להשתמש בו כדי לאבחן, אם באמת אנשים יתעניינו בצילומים שלי או לא.

יפו

תוך שאני בוחנת מחדש צילומים שצילמתי, התחלתי לקבל תגובות, הפעם מזרים מוחלטים. שאלות שהפנו אלי באינסטגרם כמו, באיזו עדשה את משתמשת? באיזו מצלמה צולמה התמונה הזו, אנשים שפנו אלי ואמרו שהם מזהים את הצילומים שלי עוד לפני שראו את שמי…התחלתי להאמין למחמאות.

שנים רבות חיכה מקום על קיר בסלון הבית שלנו, מקום שאוריאל התעקש ששם יהיה תלוי רק צילום שאני צילמתי. לא הסכים שייתלה שם שום דבר אחר. אני קראתי לו החור שבקיר. אבל בתוך עשרות אלפי צילומים שצילמתי, לא הצלחתי למצוא צילום שחשבתי שמגיע לו שיהיה מודפס ותלוי. במרץ השנה, כשחזרנו מקראקוב, בין 4000 הצילומים שצילמתי שם, היה אחד שאהבתי באופן מיוחד. ואחרי שנים של המתנה – זכה ה"חור" נטול התמונה – בתמונה משל עצמו.

התמונה שכבשה את לבי

זו בהחלט הייתה נקודת מפנה עבורי. להעז ולהדפיס צילום שצילמתי.

לפני חודשים ספורים התקשרתי אל עלם החמודות, זה שסיפרתי לכם עליו בראשית הפוסט, עידו בר זכאי שמו. עידו הוא אמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא צייר מחונן, גרפיקאי נפלא  וגיטריסט בחסד. אמן – אמרתי לכם.
התקשרתי ושאלתי- תגיד, אתה זוכר ש…, והתשובה הייתה:- אני מבין שקיבלת שכל?

10 שנים עברו מאז שעידו הודיע לי שעלי לנסות לעשות משהו עם הצילומים שלי והבטיח לעזור והוא זכר.
מתברר שעידו לא רק אמן דגול – יש לו גם זיכרון משובח. עידו התלהב. והתחיל יורה לכל עבר איך הוא רואה שאני מתחילה למנף את הדברים, ולזרוק שלל עצות והצעות באוויר. אחד הדברים הראשונים שאמר היה:-
אני רוצה שיהיה לך אתר משל עצמך. שאת לבד תמכרי את הצילומים שלך. ואני אראה לך איך. אבל קודם כל אתר.

בתים
אתר 🙂 פינה ברובע שנור בברמן – גרמניה

לבקשתי, מיהר עופר בני לבנות עבורי את הפלא הזה שאתם קוראים בו עכשיו. גלריית הצילומים, עודה בהקמה, אבל האתר/בלוג כבר חי ובועט כמו גדול. תודה ענקית לעופר.

כבר באותו ערב גורלי, שלח לי עידו "קול קורא לצלמים" ובו מזמינים לשלוח צילומים, שצולמו בארץ לכבוד תערוכה ל- 70 שנים לישראל.
הודעתי לו שלא! זה לא יקרה. מה פתאום? זה קול קורא לצלמים ואני לא צלמת. אני מצלמת.
אחרי דין ודברים עם עידו, שטען שזה "שלח לחמך" (כשאוריאל לוקח את הצד שלו), התיישבנו מול המחשב ועברנו על מאות צילומים שצילמתי בארץ, בחרנו והעברתי אותם לתיקייה שקראתי לה:- "שלח לחמך".

הכנסייה היוונית אורתודוכסית בכפר נחום

עברו עוד כ 10 ימים ורק כשהגיע המועד האחרון למשלוח הצילומים – העזתי ושלחתי. ותאמינו או לא, שלחתי ו…שכחתי. בכל מקרה ברור היה לי שלא יקרה עם זה כלום.

באמצע אוגוסט צנחה הודעה בתיבת הדואר שלי :- "שלום ניני, אנו מודים לך על שהצעת את צילומיך לתצוגה ומכירה בתערוכת 70 צילומים 70 שנה…" לא המשכתי לקרוא. אה, אמרתי לעצמי, אז לא. וכמעט מחקתי את המייל ואז שמתי לב שיש שם הדגש בצהוב ושלמטה גם כתוב משהו על הסכם אומנים…. אז לא מחקתי.
תמונה אחת שלי נבחרה להיות בתערוכה 70 צילומים 70 שנה. ועוד שלוש נבחרו להיות מוצגות בתערוכה נודדת.

למה "חמושה" ולמה "עדשה" ואיך זה מתקשר לתמונה שלמעלה?

כי כשעופר בני בנה את האתר – צריך היה לתת לו שם. וכבר סיפרתי לכם שאין לי מצלמה משוכללת ואי אפשר להחליף לה עדשות. יש לה את העדשה האחת שלה. זו שהיא נולדה אתה ואין בלתה.
ויש את הביטוי הזה to shoot a photo  ומי שצד סיפורים ויורה – חמוש. ואני? חמושה בעדשה.

בקיצור. אני לא צלמת – אני מצלמת. וצילום שצילמתי נבחר לתערוכה. ורציתי שתדעו שאני שמחה.

צלמת – מצלמת מצלמה

תערוכת 70 צילומים 70 שנה – הפתיחה בשדה נחמיה ב 27 לאוקטובר. בנובמבר תיפתח תערוכה תאומה בהדסון/ניו יורק.

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

סגירת תפריט