בית התפוצות בתל אביב – וחוש ההומור היהודי

בית התפוצות – מה זה הומור בכלל?

מספרים על רב וכומר שנסעו יחד נסיעה ארוכה ברכבת. בשלב כל שהוא התחיל הכומר מקניט את הרב  ואמר לו:-
"כשיהודי מת, הנשמה יוצאת מעכוזו"
"ומאיפה יוצאת נשמתו של הנוצרי?" שאל הרב.
"כמובן שמהאף" ענה לו הכומר.
"אם כך", הגיב הרב  "דחוף את אפך לאחורי – ושנינו נחייה לנצח".

בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי שליד אוניברסיטת תל אביב, הוא מוסד שלקח על עצמו לתאר ולשמר את התרבות, המסורות והיצירה של העם היהודי, לדורותיו ולתפוצותיו השונות. התהוות המסורות, השפעתן על היצירה ואורח החיים במשך אלפי שנים, תוך שמירה על זיקתו והקשר המתמיד לארץ ישראל.
המוזיאון, שבימים אלה עובר שיפוץ, מציג תערוכות קבע משובחות וכמובן שגם תערוכות מתחלפות. כחובבי מוזיאונים, אנחנו נוהגים לפקוד גם אותו מידי פעם, כשיש שם תערוכה שמושכת את תשומת לבנו. המקום ידידותי ביותר, לא גדול ובעינינו באמת מרשים.
בזו הפעם שמנו פעמנו לתערוכה "ויהי צחוק" – העוסקת בהומור היהודי.

אומרים שכל זמן שהיהודים בוכים – סימן שטוב להם. כשהם צוחקים?  סימן הוא שרע להם מאד.
ההומור היהודי, ולא משנה אם שחור הוא, זהוב או ירקרק, התבסס לדעתי תמיד על הומור עצמי בריא ועסיסי.

ההומור תמיד ישמש סוג של גלגל הצלה לנפש.

אצלי ההומור אסוציאטיבי. המוח שלי עובד כמו סרט מצויר. רואה או שומעת משהו, וזה מייד מתקשר לי למשהו אחר. בדרך כלל, אולי מתוך סוג של התגוננות ואולי כי ככה ולמה בכלל אני צריכה לחפש הסברים? העיקר שהתוצאה תהיה מצחיקה.
אני מודה שגם הציניות בורחת לי לפעמים, כשאני לא משגיחה עליה.

לדעתי ההומור, לעיתים לא מועטות, הוא ברייה סובייקטיבית. לא מעט פעמים יתקשו לפענח מה הוא שגרם לי להיות משועשעת או לצחוק. לא כל אחד יכול למצוא את המשעשע בסיטואציות שונות או להכיל אותן באופן סלחני.
כמובן שיש לקחת בחשבון הבדלי תרבויות. יש תרבות בה בדיחה זו או אחרת תחשב לגסות רוח, באחרת לתפלה ובשלישית תגרום לאנשים לצחוק צחוק גדול.

וכן. יש גם אנשים שההומור זר להם וכשהם נתקלים בו, או שהם מפנים לו עורף או שהם שומרים על ארשת פנים סבלנית ומנומסת לאמור:- "לא נורא, בטח זה תכף יעבור"

גם אצלי, למרות שאני מרשה לעצמי להגדיר את עצמי כבעלת הומור בריא, לא פעם קרה שדברים שאמורים היו לגרום לי לצחוק, מפספסים את עצב ההומור שלי. איש מחליק על בננה, תמיד יבהיל אותי, ולא יצחיק אותי. סלפסטיק בכלל לא עובד עלי.

אני לוקה בהומור סלקטיבי.

מבחינתי, הומור הוא מצרך בסיסי לחיים. אני רואה אותו לפעמים כפיגום שנותן תמיכה לעת חולשה. אבל גם כשאני בשיא אוני, ההומור משמש  אותי כ"מוצר צריכה בסיסי".

פעם לצריכה שוטפת ופעם לצריחה נואשת.

כך או כך, נחיצותו לתפקוד היומיומי שלי  אינו מוטל בספק.

משחקי מילים יכולים לגרום לי לשאוג מצחוק.

אני נשואה לאיש שמשחקי מילים הם מתחביבו הגדול וחוש ההומור המתפרץ שלו מצליח תמיד להציל את המצב. מילה, מבט, או אינטונציה מעט שונה וההומור מנטרל חלק מעוצמת הקיטור.
לך תכעס לאורך זמן על איש שמכיר כל כך טוב את כפתור ההומור.

לא פלא אם כן שכששמענו על תערוכת "ויהיה צחוק" על ההומור היהודי בבית התפוצות, אצנו רצנו לחזות בפלא.
כל מה שיש לי להוסיף הוא שעכשיו תורכם.

• בבית התפוצות ישנן לא מעט תערוכות קבע, בהן שעוסקות בתקופות האפלות ביותר. הפעם בחרתי להתמקד בהומור. אבל אני ממליצה בחום רב, להקדיש גם לתערוכות האחרות – זמן.הייתם בתערוכה? ביקרתם בבית התפוצות לאחרונה? אשמח לתגובות 
• מחפשים המלצות נוספות לטיולים בארץ? היכנסו לקישור ותיהנו ממגוון כתבות שחושבות מחוץ לקופסה!