הקורונה כמכתיבת הליכה ונימוסין
כמלכה, נטלה לעצמה קורי את הזכות להכתיב לנו סדרה חדשה של מנהגים שבין האדם למקום והאדם לאדם
נתחיל מההליכות
אין.
בעידן קורי אין הליכות.
אלא אם כן מדובר בפנטומימאי, או שהליכה בין חדרי הבית נחשבת בעיני מאן דהו להליכה.
בעידן קורי, נעצרים בפקודה הידועה "במקום דרוך".
כל כמה שפקודה זו נשמעה מרגשת לעת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ההוא שהיו בני ישראל עומדים ומשתאים מולו, הרי שאתם חייבים להודות שבלעדיו הפקודה הזו נראית בלתי חוקית בעליל.
בעיני, בתור מי שנקעה קרסול, כששרה בגן הילדים עם בכורתה "סורה חושך" (שיר שבקלות יכול להפוך להמנון הקורונה), ושנוקעת קרסול כשהיא יורדת לאט ובזהירות מהשטיח, זו פקודה בלתי חוקית בעליל ואפילו פוגענית.
בהיותי אדם מפרגן מטבעי, הגעתי למסקנה שאולי קורי מרגישה איזו אי נעימות והחליטה שלא להרוס לכולם את מטה לחמם.
ליצרני ציוד הכושר והספורט היא תרים להנחתה.
במקום – אנו הולכים ברגל הופה היי
ניתן יהיה לשיר "אנו דורכים על סטפר"
ובמקום "country roads take me home"
נוכל לשיר "country roads we stay at home"
למרות הצורך בהליכות בימי קורונה טרופים אלה, והתשוקה הפתאומית לספורט, בכל זאת ישנם
מתקנים שממליצה הייתי להימנע מהם בימים אלה.
למשל מוט מתח למשקוף או כל דבר שמתחבר לתקרה.
רואה קורי? רואה איך אני משכנעת אנשים שהמתח הוא רק שלך? את הכי מותחת.
את המתח ב"הא" הידיעה.
בימים אלה, כל שימוש באחד מהמתקנים האמורים, עלול להביא אליכם את השכנים מלמעלה שלא כדרך הטבע, או הדלת. ועלינו לזכור שאסורה עלינו ההתקהלות ולא אחת דווקא את השכנים מלמעלה, אנחנו לא נשמח לארח גם בזמנים נטולי קורונה.
ההמלצה תקפה גם עבור אותם שמתגוררים בבתים פרטיים או בקומות האחרונות, אלא אם כן חביבה עליהם השהות תחת כיפת השמים בכל שעות היום והלילה ובכל עונות השנה.
את ענין ההליכות אם כך קורי סיכמה במילים – תקפצו לי!
והשכנים מלמטה תרמו תרומתם בנקישות מטאטא עצבניות לעבר תקרתם.
נימוסים הם כבר ענין אחר
מה הם נימוסים, אם לא הקוד החברתי ליחסים שבן האדם לרעהו.
ובימים אלה, על מנת ללטף לה את האגו, גם בין העולם לקורי.
על פי רוב הם נמדדים וכתוצאה מכך מוקנים, בהנהון/ריטון או כל דבר תגובה אחרת מצד החברה
הסובבת, אבל ראשיתם מבית.
מה לעשות שקוד הוא קוד ולפעמים הוא עד כדי כך סודי, שיש שלא יודעים לפענח אותו.
אבל אנחנו בענייני קורי.
לנימוסים מטרה מוצהרת:-
להשליט תחושה של הבנה ורוגע בחברה.
ישנם מקרים בהם מתפלק לנימוסים, או לאנשים שכן או לא משתמשים בהם, משהו שהקידוד שלו דהוי
או אולי מוצלח מדי – ואז ההבנה והרוגע בורחים למחוזות אחרים.
לא קורי, לא עכשיו. עכשיו אין לאן לברוח וכולם נשארים בבית.
כולנו זוכרים את בליל השפות של מגדל בבל המפורסם. ככה זה נימוסים בכלל העולם. בליל.
בתנועה
(שפת הגוף) שבמקום אחד תסמן:-
"היי חכה שניה"
ובמקום אחר:-
תשלח את דבר הברנש מולך ללכת ולבצע מצוות פרו ורבו, או להשתמש שימוש ייתר באות השביעית.
תנועה שכזו, שבחלק אחד של העולם עשויה למתן את העומד מולך, בחלקו האחר ובזמנים כתיקונם
(כשלא קורי שולטת בעולם), עלולה לגרום לאותו דבר ברנש שנשלח לעסוק בענייניו, לעסוק דווקא בעניינך שלך, ולטבול אותך בזפת חמה ולגלגל בנוצות לתפארת.
בשל ביקורה הבלתי מתוכנן ואו רצוי של קורי, אין אנשים מתפזרים ברחבי העולם כדי לתייר אותו ולהכיר מחוזות רחוקים. כמו שכל איש ספון אצל ביתו כך כל עם אצל מדינתו.
על כן אין סיכוי שתחטפו בוקס בעין כי סימנתם לאי מי סימן, שבתרבותו מתפרש כעלבון.
במרחב האישי
בחיי נו, יש מקומות בעולם, בהם נוהגים בני האדם העומדים בתור לדוגמא, שלא לנשוף בערפם של העומדים לפניהם, ולהעניק להם מלא הריח הבל פה, חום גוף לא מוזמן ולעתים לסמן את "סופו" של הזכר העומד מאחוריהם.
כן קורי, אני יודעת שבזכותך, בימים אלה, נשמר המרחב האישי אפילו במחוזותינו הדביקים לתפארה
בישירות השפה
בפניה בגוף ראשון שני שלישי, וכן הלאה.
לדוגמא:-
"יאללה יאללה טוס לי מהעיניים".
כן קורי, אני זוכרת שלא טסים לשום מקום.
לעומת:-
"יואיל אדוני לסור מדרכי"
בכללי הטקס
אלו עלולים להביא לכדי משברים מדיניים, אם לא מקפידים ללמוד אותם לפני ולפנים טרם התקלות חזיתית.
לדוגמא:-
יש ארצות בהן לא נהוג להשליך דברים על הרצפה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בלחם שמגישים לך לאות ברכה.
ויש ארצות בהן השלכת זבל על הרצפה הוא מנהג ידוע שבין האדם למקום.
בימים אלה ניתן לראות איך משתדלים היושבים בציון השתדלות יתרה.
מאחר ונמנעה מהם הזכות להשליך כלים חד פעמיים, שקיות מלאות שאריות מנגל, ושאר מיני תזרוקת במרחב הציבורי, הם משמרים את המנהג בהשלכת כפפות ומסכות חד פעמיות על מדרכות בטווחים של עד 100 מטר ממקום מגוריהם.
מנהגים ומסורות הם ערך חשוב.
ובנימוסי ברכה
יש ארצות בהן משתחווים, זה מול זה. יש ארצות בהן לוחצים יד. ישנם מפגשים בהם נהוג להצדיע ועוד…
קורי החליטה לאחד את כל מנהגי הנימוס הללו למנהגים כלל עולמיים, כדי למנוע חיכוכים מיותרים ממה שיישאר מהעולם אחרי שהיא תחליט שהמשחק הזה מצ'עמם לה ולא בא לה עליו יותר.
מרפקים רבותי – מרפקים
אמנם, זה משבש מעט את מנהגם של היושבים בציון, שהמרפק על פי רוב משמש אותם כדי להעיף את מי שעומד לפניהם בתור לאוטובוס, בדואר או בדלי קרים (איך בא לי גלידה עכשיו), אבל אפילו פה התחילו להפנים. ממרפקים לאות ברכה.
במקום לחיצת יד – מרפק מול מרפק. (לא, מר ישראלי מצוי, לא לפרצופו של מי שמולך ל-מ-ר-פ-ק)
במקום יד על הפה כשמתעטשים או משתעלים – פרצוף אל מרפק (כן מר ישראלי מצוי, המרפק שלך והפה שלך לא של ההוא שעצבן אותך)
ת'אמת? לאור שובבותה המתפרצת של קורי, לא נותר לי אלא להודות לה שלא בחרה לצורך שני האמורים למעלה בעכוזים.
כל כמה שנענוע מותן והנגשת עכוז אל עכוז לעת "ברכה" עשוי להיראות לפרקים כריקוד עליז,
הרי שקשה לי לדמיין מתעטשים ומשתעלים איש לעכוזו של רעהו..
וידוי
תמיד אזכור לקורי את החסד הקטן שעשתה עמי, כשהיא חוסכת ממני את הצורך לחזור ולבקש
"במקום חיבוק – בואו נלחץ יד – אני לא חבקנית ולא חביקה! אפשר לחבק גם רק עם העיניים".
מה לעשות? מנהגם של אנשים לחבק ולנשק חביב עלי רק בהקשר ישיר לבני משפחה קרובים.
עכשיו, אפילו לחיצת יד, אסור להציע ואין אני נדרשת לחיוך הנבוך ולהסברים.
אחרית דבר
אין הליכות, אין חיבוקים, יש מרפקים.
ובעוד מיליוני שנים, כשילד ישאל את אביו:-
"אבא, למה יש לנו מרפק כל כך גדול"
יביט בו אביו, ממרחק שני מטרים, ויספר לו את תולדות קורי במרחב הציבורי
