מישהו ראה את בוריס?

חפצים בשוק הפשפשים

והימים ימי קורונה....

והימים ימי קורונה, ואני מחפשת דרכים לשובב את נפשי, ואולי על הדרך לשובב עוד כמה נפשות.
אומרים שצחוק – יפה לבריאות.
את הרשומה הזו פרסמתי בינואר 2018 בבלוג שלי בדה – מארקר.
אז, בימים הרחוקים ההם, עוד לא היו לי תכניות לפתוח בלוג עצמאי. כשנכתב לי ובא לי לפרסם – פרסמתי וכשלא, אז לא. כלום לא בער. כותבת ומפרסמת מבלי להשקיע ולו גם מחשבה אחת נוספת.
הפה שלי ברשותי.😋
העובדה שפה ושם היו רשומות שזכו לקרוב למאה אלף צפיות, לא עשתה עלי רושם מיוחד, מעבר לשמחה הטבעית שבידיעה שאנשים קוראים ונהנים. הסתפקתי בשמחה הזו.
עד אותו היום בו הודיע לי בן של חברים ש"את מאותגרת שיווקית בצורה קיצונית".
מה שהצטרף להתלהבות שהפגינו מהצילומים שאני מצלמת והשאר יסופר בתולדות חמושה.
* אין אני יודעת אם אתם מקפידים להקשיב לקטעי הוידאו שאני מצרפת לרשומות שלי. הפעם הזו אחרוג מעט ממנהגי ואמליץ לכם לא להמנע מהם.

מעשה שהיה כך היה

הטלפון מצלצל, זה קורה לו לפעמים. מצדו השני של הקו צווחת עלי דבר גברת לא מזוהה:-
"אני רוצה בוריס"!
עכשיו, שלא תחשבו. אין לי שום דבר עקרוני נגד רצונות של אנשים. אני אפילו לא שייכת לזן שהמילה "לא" קופצת לו כאופציה א' אל דל לשונו. אבל פה הייתה לי בעיה.
אין לי.
אין לי ומעולם גם לא היה לי  שום כלום בוריס לספק לגברת. ולכן, בנימוס ובשקט אמרתי לה שזו טעות.

הצווחת לא יודעת לקבל סירוב. ובתגובה היא צווחה עלי בקול רם, עוד יותר מקודם:-
"את לא תגידי לי טעות. אני רוצה בוריס".
תיקנתי את הנוסח ואמרתי לה שהיא טעתה במספר. אסור להתווכח עם גברות שרוצות בוריס.
תשמעו לי ואל תחזרו על הטעות שלי. היא רוצה בוריס? אתם תנפיקו לה אחד!
מן הגורן או מן היקב. לא משנה מאיפה.

"אין שום טעות. אני לבד כתבתי מספר זה. אני לא טעיתי פעם בחיים שלי. אני רוצה בוריס"
אני חייבת להודות שפה כבר צצו ועלו בי רגשי נחיתות.
מעולם לא יכולה הייתי להצהיר הצהרה כל כך חד משמעית.
בו בזמן בערה בי הקנאה. גם אני רוצה. מה? לא מגיע לי להיות זו שמעולם לא טעתה?
למה לי זה אף פעם לא קורה? קרה? יקרה?
אבל אל לתוך בליל המחשבות שלי פרצו זעקותיה של דבר גברת.
"אני רוצה בוריס. יודעת שהוא שם. כבר ניסיתי המון מספרים וכולם אומרים אותו דבר.
את! את תתני לי בוריס".
אמרתי לה שאין. וסגרתי את הטלפון. עברו חמש דקות. הטלפון צלצל.

העקשנות משתלמת

לא עניתי. אבל אחרי חמש דקות, בהן הוא הרעים צלצוליו שוב ושוב, נכנעתי ועניתי.
מתוך האפרכסת צווח אלי קול מוכר:-
"אני רוצה בוריס. את לא רוצה בן שלי יבוא אצלך בבית ויראה לו מה הוא יודע. נכון?"
מה הוא יודע? שאלתי.
"את לא רוצה לדעת. אני רוצה בוריס!"
אני כן רוצה לדעת.
"לא, את לא רוצה לדעת. תגידי לבוריס שאני אמרתי שאם הוא לא מסדר עניינים אתי, בן שלי אצלכם בבית"

אחרית דבר

נמאס לי.
וגם בלי דבר גברת, כואב לי הראש.
אמרתי לה שאם אני אמצא איזה בוריס, דבר ראשון שאעשה זה להודיע לו.
סיימנו את השיחה

אני מנצלת במה מפוארת זו כדי לקיים הבטחה שהבטחתי לדבר גברת.
בוריס, אתה לא רוצה בן שלה יבוא אצלך בבית, נכון?

תא טלפון ציבורי

רוצים לקבל עדכונים במייל? הירשמו לניוזלטר של חמושה:

חדש! מטיילים בעקבות חמושה

פונים אלי לעתים לשאול אם אני מארגנת טיולים מהרשומות שלי בבלוג.

אני שמחה ונרגשת להשיק סיורים רגליים עם מדריכים מקצועיים בעקבות הטיולים שלי

תגובות

כתיבת תגובה

תגובות פייסבוק

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

פרסמו את העסק שלכם בחמושה!

כתבה פרסומית לבתי עסק

כרטיסי מדריכי טיולים

אטרקציות לילדים