אי תקתוק השעון

בכל פעם בה עוברים משעון קיץ לחורף ולהיפך, ממתינה למחוג השניות שיגיע לשתיים עשרה, שולפת בעדינות את הכפתור הזעיר, מכוונת אל השעה היעודה וממתינה לצלילי אות החדשות. פיפ, פיפ, פיפ, פייייפ – לחיצה.
באותו ערב, פסק שעון היד שלי מלכת.
חום גופי סרב לרדת, למרות אמצעי עידוד שהערתי לתוכו בנדיבות.
אחרי שלושה ימים טלטלתי את עצמי אל קופת החולים, כדי להיתקל חזיתית ברופאת המשפחה.
זו, שנדירות היו הפעמים בהן פגשה אותי, החליטה שבמתחלה, או לחילופין במפונקת, אנו עסקינן.
הנ"לית הודיעה לי בששון שיש לי דלקת קלה בגרון, שכלל לא כאב, ציידה אותי בהנחיה הדוחה לשתות הרבה תה ולנוח, ובתעודת מחלה לשלושה ימים.
לא הפנתה אותי לבדיקות, לא שאלה יותר מידי שאלות, ושלחה אותי לדרכי.
חם ביולי.
הדרך הכפילה את עצמה, ככל שהתקדמתי לכיוון הבית, אבל הראיתי לה מי כאן הבוס והצלחתי להגיע.
החום סרב לרדת. הפסקתי לאכול וכמעט מרגע לרגע איבדתי כוחות.
לפליאתו של אוריאל, את רוב הזמן ביליתי רבוצה במיטה.
הוא ניסה לדרבן אותי לקום, לצאת, לפעול.
לבלות קצת עם הילדים, שהגדולה ביניהם בת 8 והקטן בן 3.
קומי – זה יעשה לך רק טוב. בואי נצא אתם קצת החוצה…
ניסיתי.
כדי לפצות את הילדים על הפינוק המרשים של הורתם, יצאנו יחד לאכול במסעדה.
הם נהנו.
לא מסוגלת הייתי להכניס דבר אל פי, ואת הדרך חזרה נאלצים היינו לעשות במונית, מפני שרגלי לא נשאו אותי.
חיכיתי שבוע.
הכספית במד החום, התחילה מגלה סימנים של קוצר רוח, אל מול ההתעמלות היומית שהכתבתי לה. כנראה שמתוך תקווה שנניח לה, החליטה להוכיח שהאימונים עזרו והיא מצליחה להתקרב עוד יותר אל ה-42.
לא היה לי כוח.
לא ללכת אל קופת החולים, ועוד פחות מכך להיתקל שוב חזיתית באותה לובשת חלוק לבן ובמבטה המזלזל.
בביקורי הבא אצל אותה הנ"לית לובשת החלוק הלבן, היא טענה שדלקת הגרון, שלא כאב, החמירה. גם הפעם לא הפנתה אותי לבדיקות ולא שאלה יותר מידי שאלות.
בחוסר סבלנות, מבטל ומזלזל ציידה אותי במרשם לאנטיביוטיקה לשלושה שבועות.
שאלתי אם זו לא כמות גדולה מידי והיא פטרה אותי בתנועת יד.
אני לא נוהגת לקחת אנטיביוטיקה, אלא כנשק יום הדין. להרגשתי, היום הזה אכן הגיע. המרתי בבית המרקחת את המרשם בקופסאות.
גררתי את עצמותיי הדואבות בדרך, שהפעם התחכמה לה ורבעה את אורכה.
רק להגיע למיטה.
אוריאל ממשיך לנסות ולשכנע אותי לקום ולצאת.
אין לי כוח להסביר שאני רוצה, באמת רוצה, אבל לא יכולה.
שותקת.
לא מסוגלת להחזיק ביד כוס מים, לא מסוגלת להחזיק את גופי.
כדי שאשתה מחזיק אוריאל ביד אחת את הכוס ובאחרת את ראשי, שמסרב לשתף פעולה עם צווארי, שאמור היה לדעת את תפקידו ולשאת אותו.
מתביישת.
כמה שאני מתביישת ברפיסות הזו, בחוסר היכולת שלי להיות אני.
אוריאל הולך לרופאה, מספר לה שאין שיפור והיא…מציידת אותו במרשם נוסף לעוד שלושה שבועות של אנטיביוטיקה.
האנטיביוטיקה עושה בי שמות.
החום מתחיל לרדת. הכוחות שלי ממשיכים לרדת.
כבר לא מסוגלת לפסוע יותר מארבעה צעדים.