סיביר – הרכבת הטראנס-סיבירית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

סיביר

טיול ברכבת הטראנס סיבירית חלק שני

עדי אדלר, אורחת "מלון האורחים" מספרת לנו על טיול בן 16 יום ברכבת הטראנס סיבירית

עבור רובנו, סיביר מייצגת אזור קפוא אליו נשלח כעונש למחנות כפייה, מי שנחשב כפושע נגד השלטון הסובייטי. זה נכון, אבל במקביל מדובר על אזור מדהים ביופיו בקיץ, שבו מגוון גדול מאוד של תרבויות שונות.

נוף כפרי בסיביר צילום:- עדי אדלר

 

נחתנו בבוקר בשדה התעופה של העיר אירקוצק, ומיד המשכנו לכפר בשם ליסטביאנקה, שנמצא על גדותיו של אגם בייקל. אגם בייקל (או ימת בייקל) הוא אגם מים מתוקים שנמצא בסיביר, קרוב (יחסית למרחקים העצומים של סיביר) לגבול עם מונגוליה. זהו אגם המים המתוקים העמוק בעולם, ומכיל את כמות המים המתוקים הגדולה בעולם. יש בו יותר מים מאשר בכל האגמים הגדולים בצפון אמריקה בגבול ארה"ב וקנדה – למרות שאינו האגם הגדול ביותר מבחינת שטח. באגם חי סוג מיוחד של כלבי ים, וגם של דג בשם "אומול" – שמהווה את אחד המאכלים שמאפיינים את האזור.

סביב אגם בייקל

צילום:- עדי אדלר

 

בערב הראשון יצאנו לשייט  על האגם, ולמחרת למסלול הליכה סביבו. הקבוצה הורכבה מאנשים עם טווח כושר שונה מאוד ורבים מאלו שהתקשו יותר, התלבטו אם לצאת למסלול, שהיה היחידי בו הלכנו בטבע.  תארו את המסלול כהליכה קלילה ונעימה סביב האגם, וחלקו הראשון באמת היה כזה, אך הוא התארך, ובשלב מסוים כלל ירידה תלולה וארוכה, ועבור כמה מהמבוגרים היה קשה. המטיילים שהרגישו נוח במסלול, היו מתוסכלים מכך שנאלצו לעצור כל כמה דקות להמתין לאיטיים יותר. הם יכולים היו אולי  ליהנות יותר, אם יכלו ללכת בקצב שמתאים להם.

 

למרות כל אלה, המסלול היה יפה ומרשים, וכלל הליכה ביערות שלא רואים דומים להם בישראל, כשאחד המלווים נהנה ללכת עם הקבוצה האיטית יותר, כדי ללקט פטריות שצמחו בעקבות הגשם. מסתבר שהאוכלוסייה המקומית מתמחה בזיהוי הפטריות האכילות ומלקטים אותן כדי למכור למסעדות השונות באזור, או כדי ליהנות מהן בבית.

מלקטים פטריות צילום:- עדי אדלר

מוזיאונים ובית כנסת

קונצרט שירה קצר צילום:- עדי אדלר

 

ביקרנו במוזיאון פתוח לבניה מעץ בשם טלטסי, בו מבנים בנויים מעץ המאפיינים את האזור. למזלנו, היה באותו יום קונצרט שירה קצר שיכולנו להנות ממנו, ובנוסף שוק מזכרות, כמו למשל בובות מטריושקה בצורת כלבי ים מאזור בייקל.  כשחזרנו  לאירקוצק ביקרנו במוזיאון הדצמבריסטים בו מתועד ניסיון הפיכה כושל של חבורת אריסטיקרטים שאירע ב 1825. הם הוגלו לסיביר לאחר שנכשלו וניסו לשמור על אורח חייהם גם בסיביר. ובבית הכנסת המקומי, למה שאמור היה להיות ביקור קצר, אך רב הקהילה שדובר עברית שמח לשוחח איתנו לאורך זמן ולהביע דעתו גם על אירועים בישראל.

מבנה עץ אופייני צילום:- עדי אדלר

המקטע הראשון של הרכבת

באותו ערב נסענו במקטע הראשון והקצר ביותר של הרכבת הטרנס סיבירית אל עבר העיר
אולן אודה שהיא חלק מרפובליקת בוריאטיה שברוסיה.
מדובר על מחוז שנמצא על גבול מונגוליה, ואחוז גבוה מהתושבים בה הם בוריאטים שהם תת קבוצה של מונגולים, ואכן נראים דומים להם פיזית.

הגענו לעיר אולן אודה קצת לפני 4 לפנות בוקר, ומיד כשיצאנו מתחנת הרכבת לכיוון המלון ראינו פסל גדול של ראשו של לנין שמסתבר שהוא הפסל הגדול בעולם מהסוג הזה. כשטיילנו בעיר יום לאחר מכן, נעצרנו ליד הפסל להסבר קצר מהמדריך המקומי. מעבר לעובדה שהפסל הוא אטרקציה תיירותית מעניינת בעיר שמנסה למשוך תיירים, היחס לעבר הקומוניסטי של בריה"מ שונה ממה שרגילים לשמוע.

העיקרון השולט באידאולוגיה הקומוניסטית הוא שכל אזור תורם ככל יכולתו, וסך התוצר מחולק באופן שווה בין כל האזורים. כאזור נידח ולא בהכרח פורה, תושבי סיביר ראו את הממשל הסובייטי כגורם שתרם להם הרבה מאוד מבחינה כלכלית ואנושית, ולכן רואים אותו בצורה הרבה יותר חיובית.

חשוב לציין שהרצון לקדם את האזור קיים עד היום. אחת המדריכות שלנו באזור אגם בייקל הייתה מורה לאנגלית שמדריכה תיירים בחופשת הקיץ שלה, והיא סיפרה לנו שהיא במקור מאזור מוסקבה שקיבלה משכורת מאוד גדולה, כדי לעבור לכמה שנים לאזור סיביר כדי ללמד בבתי הספר שם על מנת לקדם את התושבים.

צילום:- עדי אדלר
צילום:- עדי אדלר

ראוי לציין שיש כנראה פירות למאמצים האלו. אחרי שעזבנו את מוסקבה, המדריכה הזהירה אותנו שביעדים הבאים שלנו בסיביר ומונגוליה רמת השירות שנקבל תהיה נמוכה משמעותית מזו שאנו מורגלים בה, מפני שהאזור עדיין לא חשוף ליותר מידי תיירים, וייתכן מאוד שאנשי השירות לא ידעו אנגלית ברמה מספקת. אזהרתה התבררה כלא מדויקת, וכל מי שהתנהל מולנו באזורים האלו ידע אנגלית ברמה סבירה ואפילו יותר.

הסיור במרכז אולן אודה לא היה מרשים במיוחד. אין בעיר הרבה מה לראות (ורובנו מיצינו ביקור בכנסיות), וירד גשם כל היום, ולמרות זאת טיילנו רק ברגל. אני חושבת שהאירוע הכי מרגש של היום היה כשבאחת התחנות שלנו נתקלנו בזוג שעמד להתחתן באותו היום, וכמה מחברי הקבוצה החליטו לשיר להם שיר לכבוד האירוע.

יום לאחר מכן מזג האוויר השתפר, ויצאנו מהעיר כדי לבקר בשני מקומות.
הראשון היה מרכז בודהיסטי ידוע, שהוא המרכז הבודהיסטי של רוסיה.
כדאי לדעת שבסיביר לצד כמה רפובליקות מוסלמיות, ישנן גם כמה בודהיסטיות שנמצאות על הגבול עם מדינות שהן בודהיסטיות בעצמן. עברנו בין הבניינים השונים, וקיבלנו הסברים שונים על הארכיטקטורה ועל היבטים שונים של האמונה הבודהיסטית.

לאחר מכן נסענו לכפר של "המאמינים הותיקים" – מאמינים של הכנסייה הרוסית שהתפצלו ממנה באמצע המאה השבע עשרה בעקבות רפורמות שנעשו בכנסייה ושהם לא הסכימו איתם. הם עברו לסיביר כדי לקבל חופש אמונה וכיום מארחים לא מעט תיירים למופע של ריקודים ושירים, וקצת הסברים על טקס השידוך והחתונה המקומיים.
המופע כלל את כל דורות המשפחה, החל מהסבתא שהייתה המארחת שלנו, וכלה בנכדים שלה, שכללו שני ילדים קטנים יחסית שנהנו ממחיאות הכפיים ותשומת הלב של המטיילים.
יש מי שיגידו שהמופעים האלו הם בעייתיים בגלל ההבדלים הכלכליים הגדולים בין המקומיים לתיירים, שבאים לבקר ולהשתעשע מהמופעים האלו.

המקטע הבא עוברים למונגוליה

צילום:- עדי אדלר

מכאן המשכנו למקטע הבא של הרכבת, שהיה קצת ארוך יותר, ועברנו את הגבול למונגוליה, בה ביקרנו בעיר הבירה אולן באטור ובסביבותיה.

קצת על חווית הנסיעה – כדי שתהיו מוכנים

ברכבת סדרניות "מקצועיות" שמטרתן לדאוג לסדר ולניקיון. בתחילת המסע באזור רוסיה הסדרניות היו רוסיות, ובהמשך המסלול כשעלינו על רכבות מקומיות יותר, לא פעם הסדרניות היו מונגוליות ואפילו סיניות. הן לא דוברות אנגלית, אבל אפשר לשוחח איתן בעזרת מחוות ידיים במקרה הצורך.
לדברי המדריכה, מקובל לתת לסדרניות מתנה כשעולים לרכבת, החל ממוצרי אוכל שונים כמו שוקולד או עוגיות, וכלה בבקבוקי וודקה איכותית.

התאים מיועדים לארבעה נוסעים.
חלקתי תא ברכבות עם מי שהייתה השותפה שלי לחדר במהלך הטיול ושתי חברות שהצטרפו לטיול יחד. היו שבחרו לשדרג את התא לתא זוגי בעלות נוספת. בחלק מהרכבות הם קיבלו תא של ארבעה אנשים, שפשוט היה פחות צפוף, בחלק מהרכבות התאים היו מיועדים לשני נוסעים ולכן היו מרווחים יותר ואפילו כללו שירותים פרטיים.

לעבור את הגבול

צילום:- עדי אדלר

נסענו בקו שעובר בין כמה מדינות, כך שבאופן טבעי עברנו ברכבת את הגבול.
במצב כזה, ביציאה מהמדינה שבה שהינו (למשל רוסיה) היו עולים על הרכבת נציגי מכס וחיילים (או אנשי בטחון) של אותה מדינה, דורשים מהנוסעים להיכנס לתאים ולהישאר בהם, ועוברים בין התאים כדי לבחון את הנוסעים, לאסוף מהם את הדרכונים ולהחתימם מחוץ לרכבת, ואז עברו שוב בין התאים והחזירו את הדרכונים. התהליך בדיקת הדרכונים והחתמתם שלהם חזר על עצמו בכל מעבר גבול, ולא פעם יש למלא טופס כזה או אחר, עבור מחלקת ההגירה ו/או המכס של המדינה אליה נכנסנו.

חשוב לשים לב לפרטים הקטנים של מילוי הטפסים, ולהיות מוכנים לשאלות. למשל לאחת הנוסעות היה דרכון חדש ולא ביומטרי ואחד הדפים היה קרוע כי נתלש ממנו פתק בצורה גרועה ובודקי הגבול הרוסיים שמו לב לכך ושאלו אותה לגבי זה.

מונגוליה – מעבר גבול ראשון

צילום:- עדי אדלר

עברנו את מעבר הגבול הראשון שלנו מרוסיה למונגוליה. והצעד הראשון הנדרש – החלפת כספים. ערכו של הטוגרוג, המטבע המקומי, נמוך ביותר ולא ניתן להמיר אליו כספים מחוץ למונגוליה, כך שהתחנה הראשונה שלנו במדינה הייתה סניף בנק מקומי בו יכולנו להחליף את יתרת הרובלים שלנו ו/או דולרים שהיו בידינו למטבע המקומי. סניף הבנק הזה היה גם התחנה האחרונה שלנו בה נוכל להמיר כספים לפני שעזבנו את מונגוליה לטובת סין.

מונגוליה עצמה עדיין לא מאד מתויירת, אך נראה שהסטטוס שלה עומד להשתנות בשנים הקרובות. לכן אני ממליצה לנסוע אליה בהקדם האפשרי כדי ליהנות ממנה לפני שהיא הופכת למדינה מתויירת וצינית.

ג'ינגס חאן

צילום:- עדי אדלר
צילום:- עדי אדלר

אחת האטרקציות הגדולות של מונגוליה (אם לא הגדולה מכולן) היא הלוחם ג'ינגיס חאן, שהחל במסעות כיבוש אותם המשיכו ילדיו ואפילו נכדיו (שהידוע בהם הוא קובלאי חאן) ושהגיעו עד מזרח אירופה (וכמעט הצליחו לכבוש את אזור ישראל על הדרך). ג'ינגיס מככב על כל השטרות במדינה, ובלא מעט אטרקציות, החל מפסל אבן ענק בכיכר המרכזית בבירה אולן באטור, וכלה במגדל שמבוסס על דמותו שהוקם בקרבת הבירה.
קומתו העליונה מספקת תצפית נאה על  אזור די נרחב.

המונגולים עדיין רואים עצמם כלוחמים על סוסים, וחלק גדול מהכלכלה ועיסוקם של רבים, עדיין כרוך בגידול ורעיה של עדרי בהמות היאק, שמשמשות למאכל (הן מבחינת בשר, והן מבחינת מוצרי חלב) ומוצרים אחרים כמו פרווה. רבים מהרועים ובני משפחותיהם עדיין מתגוררים באוהלים גדולים שמכונים "גרים".
בשל תהליך עיור גדול במונגוליה, שעורר רבים מהרועים להתיישב בערים, הוקמו סביב הבירה אולאן באטור כמה "שכונות גרים", שהן שכונות עוני גדולות, בהן אין גישה סדירה למים או חשמל.

צילום:- עדי אדלר

הפארק הלאומי טרלז'

צילום:- עדי אדלר

חווינו ארוחה מונגולית מסורתית ושינה בגרים בביקור שלנו בפארק הלאומי טרלז', שהוא פארק לאומי מרשים מאוד סמוך הבירה. בפארק חיות מספר משפחות של רועים נודדים, שמארחות תיירים ומסבירות את אורח חייהן עם כיבוד מסורתי. בלילה ישנו באוהלי גר, שהיו נעימים וחמימים שחוממו בעזרת תנור שמוקם באמצע האוהל.

סלע הצב

צילום:- עדי אדלר

אחרי האירוע, ביקרנו בשתי נקודות ידועות בפארק: סלע הצבומנזר חדק הפיל הלבן שאליו, בתום עלייה תלולה במסלול סלול מובילות מאה מדרגות.
בפארק עצמו זכינו לחוות אירוע תרבותי שכלל תחרות אומנות לחימה מונגולית, ואחריו תצוגת אופנה של ביגוד מונגולי מסורתי. גם כשעזבנו את הפארק היה חשוב למנהלי הפארק להיפרד מאתנו בעזרת מארחת לבושה תלבושת מסורתית.

צילום:- עדי אדלר

תרבויות

במונגוליה, בנוסף למנזרים הבודהיסטים, תרבות ייחודית – התרבות השמאנית. באחד הערבים שלנו באולאן באטור זכינו לבקר בביתו של מרפא מונגולי מסורתי שסיפר לנו על איך הוא פותר בעיות בריאותיות ואישיותיות שונות בשיטות המבוססות על אמונתו השמאנית.

במונגוליה פופולרית "שירת גרון" שלנו נשמעה מוזרה ו"נערות גומי" גמישות מאוד, ומטבע הדברים נלקחנו למופע פולקלור בו הן כיכבו.
לצערנו, רווחת במונגוליה גם תרבות הצייד בעזרת ציפורי טרף כמו בזים, שאיתם אפשר להצטלם. רבים אמנם שמחים להשתתף במסע צייד שכזה, אך ישנם גם רבים אחרים שמרגישים שהוא צער בעלי חיים, וייתכן שבזכות הרגישות הזו הוא יעלם ממפת התיירות בשנים הקרובות.

צילום:- עדי אדלר
צילום:- עדי אדלר

בדרך לסין - מחליפים גלגלים

צילום:- עדי אדלר

ממונגוליה המשכנו ליעד הבא שלנו שהיא העיר בייג'ינג הסינית, דרך מדבר גובי.
זו הייתה הפעם היחידה שבאמת חווינו נסיעה "רציפה" ברכבת של יום וחצי שבהם יכולנו לנוח ולאסוף כוחות לקראת הימים האחרונים של הטיול ולחוות נסיעה איטית ורגועה יותר.
הנסיעה כללה שוב מעבר גבולות בין המדינות, ונוספה לה חוויה ייחודית.
מאחר שרוחב המסילות שונה בין סין, ובין מונגוליה ורוסיה, במעבר הגבול הוחלפו גלגלי הרכבת כדי שיתאימו למערכת הסינית. התהליך לוקח כמה שעות של פירוק הרכבת לארבעה חלקים בני מספר קרונות כל אחד, כדי לייעל את תהליך פירוק והרכבת הגלגלים לכל קרון באופן אישי, ובדיקת הרכבת בכל צירוף של חלק נוסף.
הבעיה היא שבמשך כל זמן הזה אין אפשרות להשתמש בשירותים, מאחר והשירותים ברכבת מטילים את תוכנם החוצה. כשזה קורה במהלך הנסיעה זה לא ממש מורגש, בתחנת רכבת מרכזית זה כמובן בעייתי.
המלצה חמה למשתמש:- מאחר ומדובר בתהליך בן מספר שעות רצוי ללכת לשירותים לפני שהרכבת מגיעה  לתחנה, או לוותר על חווית החלפת הגלגלים ולצאת מהרכבת לפני שזה קורה, כדי לבלות את הזמן על הרציף בו יש חדרי שירותים.

לפי מיטב חוקי מרפי, אני כמובן הייתי צריכה לשירותים במהלך התהליך הזה, וכשהרכבת סוף סוף חוברה לה יחדיו ונבדקה, רצתי יחד עם לא מעט אנשים אחרים לשירותים של הרציף, שהיה מולם תור ארוך. בהתחשב בעובדה שהשעה הייתה כבר אחרי חצות. למזלנו התברר שהיה במקום עוד חדר שירותים כך שיכולתי לחזור מהר לרכבת ולנסות לישון עד ההשכמה המוקדמת בבוקר.

ברשומה הבאה יסופר על סוף המסע

לקריאת הרשומה הקודמת:-
טיול ברכבת הטרנס סיבירית

רוצים לקבל עדכונים במייל? הירשמו לניוזלטר של חמושה:

חדש! מטיילים בעקבות חמושה

פונים אלי לעתים לשאול אם אני מארגנת טיולים מהרשומות שלי בבלוג.

אני שמחה ונרגשת להשיק סיורים רגליים עם מדריכים מקצועיים בעקבות הטיולים שלי

תגובות

כתיבת תגובה

תגובות פייסבוק

חפשו יעד באתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

חדש: הכירו את BeeTravel

סיור עצמאי מותאם לתקופת הקורונה עם מדריך טיולים ישירות מהנייד.

מגוון סיורים זמינים עבורכם ב-BeeTravel להורדה לנייד מהאתר.

להעשרת כל טיול עצמאי ובמחירים שמותאמים לתקופה:

פרסמו את העסק בחמושה!

תוכן שעשוי לעניין אותך

חמושה גם בפייסבוק:

רוצים עדכונים למייל?

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

פרסמו את העסק שלכם בחמושה!

כתבה פרסומית לבתי עסק

כרטיסי מדריכי טיולים

אטרקציות לילדים