נר אחד אציב בנפרד, לזכר אחדות שאיננה

אולי זו רק אני, אבל נראה לי שלשנים נטייה לשנות גוונים של זיכרונות. לא את של כולם.
ישנם זיכרונות עיקשים, המשמרים ריחות, קולות, גוונים ותתי גוונים והם מכתיבים תכתיבים לשנים רבות אחר כך. הם מפציעים כתמונות, לעתים בגלל תאריך, לפעמים בגלל צליל ולפעמים כי פשוט התגעגעו.
למרות הטלטלה שהעביר אותי רב סרן שמועתי במלחמת ששת הימים, היא לא השאירה בי את אותה כוויה ואת אותו החותם שהשאירה בי, מלחמת יום הכיפורים.
לפני כמה שבועות, במהלך שיחה עם בכורתי היא אמרה לי – אנחנו מדינה הלומת קרב שחיה בעיקר על זכרון הקרבות ונמנעת בכוח, מלבנות את עצמה על תקוות ותוכניות לעתיד.
כל מי שחי אז והיה בוגר מספיק להבין את המתרחש, נשאר שרוט לנצח. אוריאל אישי, בכל יום כיפור מקפיד לקרא כל מה שמתפרסם על המלחמה ההיא. עוד ועוד ושוב ושוב. וזה לא עובר וזה לא יעבור.
כל אחד ואחת שהיו אז כבר ברי דעת, חשים את כובד היום הנורא ההוא גם אחרי חמישים שנים.

אני, כדרכי במשך שנות דור, התעקשתי לזכור גם את אותה אחדות, שנדמה היה שהייתה אז בין יושבי הארץ הזו. אחדות, שנדמה היה שהיא נטולת גבולות בארץ ללא גבולות.
חלפו שנות דור.
בערב יום הכיפורים הזה, לצד נרות הזיכרון שאני מקפידה להדליק מגיל 15 לזכרם, נר אחד אציב בנפרד – לזכר אחדות שהייתה ואיננה.
לדאבון לבי, נראה כי גם לא תשוב.
שבר.
לשברים, אין קצוות חלקים ומשוייפים.  על- פי-רוב יהיו מפוזרים רסיסים לכל עבר, או יהיו חלקיהם בעלי פינות משוננות ופוצעות.
פירוד חסר גבולות בארץ ללא גבולות.