נר אחד אציב בנפרד, לזכר אחדות שאיננה

חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים

גג בית הכנסת בתל ברוך

בליל מחשבות, שברי משפטים, והבזקי תמונות. הם מתערבבים זה בזה ומרעישים.
1967, בת שמונה בחצר. אמא הריונית תולה כביסה ומקשיבה למכשיר טרנזיסטור קטן, שהיה לצדה כל היום, כל הזמן. רשת א'. מקשיבה ושורקת את הצלילים. אני לידה. הרדיו מתחיל להשמיע קולות משונים כאילו עולה מתוכו קול בעבוע. אני אומרת אמא, הרדיו התקלקל. היא עונה, לא לעניין ובשקט:-
"נכנס הביתה ותכנסו אל מתחת למיטה, כמו שלימדתי אתכם". זה היה צליל האזעקה שהושמע ברדיו.
עוד ימים רבים טרום מלחמת ששת הימים, היה אבי מגויס. לא הגיע הביתה. הגעגועים היו עזים ומשפרצה המלחמה היו גם הפחדים. רב סרן שמועתי היה מפזר שמועות לכל עבר. אמי קבלה הודעה, בדרך לא דרך, שאבי נהרג מפגיעת רסיס בראשו. זה לא היה כל כך מסודר אז, כל העניין הזה של הודעה מסודרת. ואמא שלי בחרה שלא להודיע לנו. כבר הכרנו את רב סרן שמועתי מהבשורות על דוקטור בסן, השכן שגר ממול, ומשכנים אחרים.

תמונה

שכנה שועטת לעברי במורד הרחוב בזעקות "יתומה מסכנה שלנו, אבא שלך נהרג".
לא נעים להודות, אבל זו הייתה שכנה שלא מאד חיבבנו. והיא חיבקה אותי, ואני לא הייתי חביקה כל כך גם אז.
חזרתי הביתה חיוורת ושאלתי את אמי לפשר מתקפתה של השכנה המתנחשלת.
קצין העיר, שיחות על שיחות עד שאמא שלי הגיעה אל המפקד של אבי אי שם לגדות "האגם המר". ונדמה לי שאפילו נלווה לו התואר "הקטן". אבל אולי אני טועה. המפקד שוחח איתי. הבטיח לי שאבי בחיים ושאפילו יגיע הביתה ליום הולדתי. 30 ביוני, איש רזה, חום מאבק מלחמה ודרכים, משקפיו העבים מעורפלים מלכלוך עמד בדלת. אבא שלי. בקיטבג הענק שעמס לכתפו היה רסיס ענק שעבר ליד ראשו, שרט אותו שריטה קטנה והסתפק בזה.
מי סיפר, מה סיפר, למה הודיעו ואיך הגיע סיפור של שריטה לכדי הודעה מוקדמת על מותו לא ידענו ולא נדע.

1973, בת 14. בבית הכנסת ולפתע משק כנפי טליתות ונהמה מתגברת. מלחמה שאין לה סוף.
שברי זכרונות והבזקי תמונות

תמונה

אין אוטובוסים כמעט. אולי יש, אבל אין נהגים?
מתגוררת בראשון לציון, לומדת בתל אביב. אין אוטובוסים, כמעט. חבורות של נערות ונערים עומדים נושאי שלטים עם שם העיר אליה הם צריכים להגיע.
אין מכוניות, כמעט. אולי יש, אבל אין נהגים?
בטוחה שכמעט ואין רכבים כי לא רק את הגברים גייסו, אלא גם הרבה רכבים פרטיים. עומדים ומחכים. וכשעוצר רכב עולים. לא חוששים, אולי כן ואני פשוט לא זוכרת, אבל די ברור שכדי לחזור הביתה לא הייתה דרך אחרת. והרבה עצרו.
היינו עוצרים היום? או שאולי הפחד והאלימות, המבעבעים מכל פינה, מכתיבים היו לנו להימנע מלחיצה על דוושת העצירה, להמשיך לנסוע ולהשאיר את חבורות הנערות והנערים להמתין בחברת השלטים.
היינו מאפשרים לילדים שלנו לעמוד בחברת שלטים שכאלה על אם הדרך?

אמנות במרחב הציבורי פסל סביבתי

תמונה

בית דואר ענק, מלוכלך ומוזנח סמוך לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אנחנו נשלחים לבית הדואר על מנת לעזור במיון מכתבים. למיין הררי מעטפות על פי ערים, רחובות ובתים. ייתכן והיה זה חדר ענק. אולי לא? אולי רק נראה היה לי בעל פוטנציאל להיות ענק. כך או אחרת, כמויות המכתבים כמעט ולא הותירו מקום לעומדים בו.
תחושה של "עוזרים במאמץ המלחמתי", לצד תחושת חוסר האונים אל מול הררי המכתבים הנישאים. ולא משנה היה אם וכמה כמה הצלחנו למיין ולשים לתאים ולשקים, נדמה היה כאילו המכתבים ממליטים מכתבים שממליטים מכתבים ש…

תמונה

מדביקים פלקטים שחורים על חלונות הדירה וצובעים פנסי רכבים. רחובות חשוכים.

תמונה

בשל מחלת כליות ולחץ דם גבוה, קיבל אבי פטור מהצבא. קיבל, החזיר, הם החזירו, הוא החזיר. שיחקו פינג-פונג, אבא שלי והצבא. החליט לתרום אחרת. אמא במטבח מכינה מאות סנדוויצ'ים, אבא על כמה וכמה תרמוסים מכין קפה ויוצא לדרך. פעם היא מצטרפת אליו ופעם לא.
את הפטור שקיבל מהצבא, ה"פריבילג הלבן" הזה – שאני קראתי לו "אבא", המיר במסעות ליליים ארוכים כדי לאסוף חיילים מאי שם לאי אן ותוך כדי כך להאכיל ולהשקות אותם. בבוקר שב היה, מתקלח מתגלח ויוצא לעבודה.

תמונה

מבקשים מאתנו להביא חבילות שי לחיילים. ישלחו אותן לחזית. אוספת מיני מתיקה, חטיפים, שימורים, כמה זוגות גרביים חמות וכן, אפילו תחתונים ולא שכחתי להוסיף כמה קופסאות סיגריות וגפרורים. ואפילו צרפתי מכתב ובו כמה מילים.

תמונה

אני מקבלת מעטפה עם חותמת צבאית וכתוב עליה:-
לכבוד ניני ברנט, רחוב אז"ר 14 ראשון לציון – כנען.
בצדה השני כתוב היה:-
סעדיה אילן ד"צ (לא זוכרת)- אפריקה.
במכתבו מודה לי אילן על החבילה ואנחנו מתחילים לנהל בנינו חליפת מכתבים. תמיד כתב "כנען" ותמיד כתב "אפריקה" ובאחת הפעמים אפילו בא לבקר אותנו בביתנו, לאחר חופשה קצרה בביתו בדרכו חזרה אל…

תמונה

עברו ימים רבים ולא הגיע מכתב. וחששתי ודאגתי.
מקבלת מכתב. על המעטפה כתוב:-
לכבוד ניני ברנט, אז"ר 14 ראשון לציון. נקודה.
בצדה השני כתוב היה:-
אילן סעדיה רנה קוטי 35 קריית שמונה. הקלה.
המשכנו עוד להתכתב תקופת מה, אבל ביננו, מה לנערה בת 14 לספר לאיש בן 24 או 25 ואולי אפילו היה בוגר יותר, כמה מוזר שבעצם לא ידעתי.
לא שכחתי טעמה המשתק של חוסר הידיעה. ואני? סתם שלחתי חבילה ואפילו לא הייתי חברת המשפחה.
עברו 50 שנים ואני זוכרת את שמו ואת כתובתו ד'אז.

אולי זו רק אני, אבל לדעתי זיכרון הוא דבר אישי ומתעתע.
יכולים להיות שניים באותו החדר, עם אותה תפאורה ומול אותה הסצנה ולזכור ולנצור, או לזכור ככוויית אש, זיכרון אחר לגמרי.

אולי זו רק אני

אולי זו רק אני, אבל נראה לי שלשנים נטייה לשנות גוונים של זיכרונות. לא את של כולם.
ישנם זיכרונות עיקשים, המשמרים ריחות, קולות, גוונים ותתי גוונים והם מכתיבים תכתיבים לשנים רבות אחר כך. הם מפציעים כתמונות, לעתים בגלל תאריך, לפעמים בגלל צליל ולפעמים כי פשוט התגעגעו.
למרות הטלטלה שהעביר אותי רב סרן שמועתי במלחמת ששת הימים, היא לא השאירה בי את אותה כוויה ואת אותו החותם שהשאירה בי, מלחמת יום הכיפורים.
לפני כמה שבועות, במהלך שיחה עם בכורתי היא אמרה לי – אנחנו מדינה הלומת קרב שחיה בעיקר על זכרון הקרבות ונמנעת בכוח, מלבנות את עצמה על תקוות ותוכניות לעתיד.
כל מי שחי אז והיה בוגר מספיק להבין את המתרחש, נשאר שרוט לנצח. אוריאל אישי, בכל יום כיפור מקפיד לקרא כל מה שמתפרסם על המלחמה ההיא. עוד ועוד ושוב ושוב. וזה לא עובר וזה לא יעבור.
כל אחד ואחת שהיו אז כבר ברי דעת, חשים את כובד היום הנורא ההוא גם אחרי חמישים שנים.

אני, כדרכי במשך שנות דור, התעקשתי לזכור גם את אותה אחדות, שנדמה היה שהייתה אז בין יושבי הארץ הזו. אחדות, שנדמה היה שהיא נטולת גבולות בארץ ללא גבולות.
חלפו שנות דור.
בערב יום הכיפורים הזה, לצד נרות הזיכרון שאני מקפידה להדליק מגיל 15 לזכרם, נר אחד אציב בנפרד – לזכר אחדות שהייתה ואיננה.
לדאבון לבי, נראה כי גם לא תשוב.
שבר.
לשברים, אין קצוות חלקים ומשוייפים.  על- פי-רוב יהיו מפוזרים רסיסים לכל עבר, או יהיו חלקיהם בעלי פינות משוננות ופוצעות.
פירוד חסר גבולות בארץ ללא גבולות.

רוצים לקבל עדכונים במייל? הירשמו לניוזלטר של חמושה:

חדש! מטיילים בעקבות חמושה

פונים אלי לעתים לשאול אם אני מארגנת טיולים מהרשומות שלי בבלוג.

אני שמחה ונרגשת להשיק סיורים רגליים עם מדריכים מקצועיים בעקבות הטיולים שלי

תגובות

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. ארזה

    אחותי אהובתי
    הכתיבה שלך, כתמיד, מדויקת ומזוקקת. מאפשרת לראות את ההתרחשויות דרך הקריאה.
    את מלחמת יום הכיפורים גם אני זוכרת, אבל כנראה שלא הייתי מספיק בוגרת כדי להבין…
    בכורתך צודקת…
    והשברים חותכים….
    אוהבת אותך

    1. ניני אטלס

      גם אני אוהבת אותך. מאד. היית קטנטונת, לא יכולה היית (ואני שמחה שלא) להבין הכל.
      תודה על התגובה💗

כתיבת תגובה

תגובות פייסבוק

חיפוש מלונות

Booking.com

חפשו יעד באתר

פרסמו את העסק בחמושה!

תוכן שעשוי לעניין אותך

חמושה גם בפייסבוק:

רוצים עדכונים למייל?

רוצים לקבל עדכונים על כתבות חדשות במייל?

פרסמו את העסק שלכם בחמושה!

כתבה פרסומית לבתי עסק

כרטיסי מדריכי טיולים

אטרקציות לילדים